על החטא ועונשו או
על ההצטרפות [פרשת חוקת]
פרשת חוקת מזמנת את
אחת החידות המקראיות, חידה שאיגדה פתרונות אפשריים רבים. התורה מתארת התנהלות של
משה ואהרון, נראה שהיא נתפשת כפגומה ומוגדרת כחטא. אך מהו החטא? סתמה התורה ולא
פרשה, והניחה מקום לקולמוסים רבים להישבר תוך כדי כתיבה על הנושא:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
קַח אֶת הַמַּטֶּה, וְהַקְהֵל אֶת הָעֵדָה אַתָּה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ, וְדִבַּרְתֶּם
אֶל הַסֶּלַע לְעֵינֵיהֶם וְנָתַן מֵימָיו, וְהוֹצֵאתָ לָהֶם מַיִם מִן הַסֶּלַע, וְהִשְׁקִיתָ
אֶת הָעֵדָה וְאֶת בְּעִירָם.
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת הַמַּטֶּה מִלִּפְנֵי ה', כַּאֲשֶׁר צִוָּהוּ.
וַיַּקְהִלוּ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶת הַקָּהָל אֶל פְּנֵי הַסָּלַע, וַיֹּאמֶר
לָהֶם: שִׁמְעוּ נָא הַמֹּרִים! הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם?!
וַיָּרֶם מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ, וַיַּךְ אֶת הַסֶּלַע בְּמַטֵּהוּ פַּעֲמָיִם,
וַיֵּצְאוּ מַיִם רַבִּים, וַתֵּשְׁתְּ הָעֵדָה וּבְעִירָם.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן: יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי
לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר
נָתַתִּי לָהֶם.
במסע הבלשי אחרי
החטא, יש לנו עקבות. בפרשה זו מוגדר החטא כ'לא האמנתם בי', בפרק כ"ז פסוק
י"ד בספרנו - ספר במדבר - הוא מוגדר כ'מריתם פי', ובספר דברים פרק ל"ב
פסוק נ"א הוא מוגדר כ'מעלתם בי'. מעתה - כל חטא צריך להיות 'מעילה', 'מרי'
ו'העדר אמונה'. מעבר לכך הוא צריך להתאים לתיאור המעשה הכולל דיבור והכאת הסלע
פעמיים.
לדעת הרמב"ם,
החטא היה בנטייה מהסבלנות הראויה אל הרגזנות המגונה.
לדעת הרמב"ן
החטא הוא בתוכן האמירה: 'המן הסלע הזה נוציא...' במקום - 'יוציא'. משה מייחס את
הנס לעצמו במקום לריבונו של עולם - וזה החטא.
לדעת האבן עזרא
החטא מופיע בפסוק הקודם לפסוקים שציטטנו: וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן מִפְּנֵי הַקָּהָל
אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם. הבריחה מהעם - היא החטא.
לדעת רש"י
החטא היה שהיכו את הסלע ולא דיברו אליו כפי שהצטוו.
מכל העקבות
והאפשרויות הללו, הרשו לי לפלס עוד דרך אחת למתן תשובה לחידה. ראשית - אני
מציע לוותר על מושגי החטא והעונש שאינם מוזכרים במקרא. יש כאן התנהלות שמתוארת
כהעדר אמונה, כמרי וכמעילה. כתוצאה ממנה נמנע ממשה ואהרן להביא את העם אל הארץ.
עלינו לפענח את הסיבה ואת התוצאה, לאו דווקא את החטא ואת העונש.
שנית - המשולש משה
אהרן וריבונו של עולם, הוא משולש שראשיתו עוד ברגעי השליחה של משה למשימתו. לאחר
שמשה נרתע מהמשימה ומבקש - 'שלח נא ביד תשלח', אומר לו ריבונו של עולם:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה, וְאַהֲרֹן
אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ, וְאַהֲרֹן
אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. [שמות ז' א' - ב']
רש"י מקהה את
חריפות ההיגד, מעמיד את משה כשופט ביחס לפרעה, ואת אהרון כמתורגמן ביחס למשה. אך
פשוטו של מקרא הוא אחר, יש כאן שרשרת יחסים כזאת:
{[ריבונו של עולם -
אלוהים] - [משה - נביאו]} {[משה - 'אלוהים'] - [אהרון - נביאו]}
על פשרה של
ההצטרפות הזאת אפשר להכביר מילים, אך היא במקומה המרהיב עומדת. משה מהווה המחבר של
ההצטרפות, מצד אחד הוא נביאו של ריבונו של עולם, ומצד שני הוא 'אלוהים' לאהרון
נביאו. יש כאן סוד של הצטרפות, רז של מערכת יחסים קרובה עד מאוד.
נחזור עתה לפרשתנו.
ריבונו של עולם פונה אל משה, נותן לו ארבע הנחיות:
א.
קח את המטה.
ב.
אתה ואהרן תקהילו
את העדה.
ג.
דבר אל הסלע
לעיניהם [והסלע יתן מימיו]
ד.
השקה את העם ואת
בעירו.
משה ואהרן ממלאים
את שתי ההנחיות הראשונות, משה נוטל את המטה והוא ואהרן מקהילים את העם. במקום
לקיים את ההנחיה השלישית ולדבר אל הסלע, הוא מדבר אל העם ומכה את הסלע [והסלע נותן
מימיו]. הם לא מקיימים את ההנחיה הרביעית, הם לא משקים את העם ואת בעירו, העם
ובעירם שותים לבד.
בכדי לקיים את ארבע
ההנחיות, צריכה היתה ההצטרפות המשולשת - ריבונו של עולם משה ואהרון - להתקיים
במלואה. הם היו צריכים לעבוד כצוות, כתזמורת המנגנת יחדיו. התזמורת היתה כוללת עוד
שלושה 'כלים' - הסלע, העם ובעירו. הפרת ההנחיות קלקלה את ההרמוניה. מקומו של
אלוהים נלקח, מקומו של משה הועצם, הסלע - הוכה, העם ובעירו הפכו לשחקנים עצמאיים
ולא לחברי מקהלה.
משה ואהרן לא
יכולים להכניס את העם לארץ. זה לא עונש, זאת עובדה. הצוות הזה לא עובד, צריך לנסות
מתכונת אחרת.
אנחנו כקוראי התורה
ואוהביה קוראים את הפרשה וכואבים את הכישלון. הכישלון איננו רק כישלונם של משה
ואהרן, זה כישלון שעורב לפתחנו. זוגיות, הצטרפות בין אדם לאדם, ובשפה הדתית - בין
אדם לאדם ואלוהים - אלה הם מנגנונים עדינים. כשעונים משוכללים בהם גלגלי השיניים
מניעים זה את זה. הסבלנות ויכולת האיפוק עליה כתב הרמב"ם, הן התנאים ההכרחיים
לקיום מערכות מצטרפות. מי שמאבד את הסבלנות הקשובה לרעהו, מקלקל את המנגנון וגורם
לזיוף המוסיקה ולפיגור השעון. מנהיגות של שניים היא לא מנגנון פשוט, מבחינה מסוימת
קל יותר למנהיג אחד [כמו יהושע]. מנהיגות, הורות וזוגיות דורשות קשב, הערכה, אהבה.
קשה להשיגן וקל לאבדן. אבל מנהיגות מצטרפת יש בה עוצמה שאין באחרת. יש בה את
המנגנון שהתורה הפליאה לתארו ב'עזר כנגדו'. אילו היה אהרון ממלא תפקיד זה, הוא
אולי היה מאזן את משה. הוא היה מונע ממנו להתפרץ בכעס של מילים על העם, להכות את
הסלע במטה. אבל אהרון לא הצטרף למשה, ומשה לא הצטרף לריבונו של עולם.
ההתבוננות במנגנון
שקרס אסור לה שתייאש אותנו, אסור שתוביל אותנו לוותר על הנהגה מצטרפת. 'אין אדם
עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהן' [גיטין מ"ג ע"א]. מהכישלון העדין
של משה ואהרן, תצמח התקווה להצטרפות לעזרה להנגדה ולאהבה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה