על הזהויות [פרשת מטות]

על הזהויות [פרשת מטות]

פרשתנו פותחת בפרשת נדרים, מתמקדת במערך היחסים במשפחה. היחס בין איש לבתו, ובין איש לאשתו - מבחינת חוקי הנדר. הפתיחה לפרשה מפתיעה:

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֶל רָאשֵׁי הַמַּטּוֹת לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה'...

 

מה עניינם של ראשי המטות באיסור משפחתי שכזה? רש"י מביא את דברי החכמים, המנסים להתמודד עם השאלה הזאת:

'ראשי המטות' - חלק כבוד לנשיאים ללמדם תחלה ואחר כך לכל בני ישראל. ומנין שאף שאר הדברות כן, תלמוד לומר (שמות ל"ד, ל"א - ל"ב) 'וישובו אליו אהרן וכל הנשיאים בעדה וידבר משה אליהם ואחרי כן נגשו כל בני ישראל'... או יכול שלא אמר משה פרשה זו אלא לנשיאים בלבד? נאמר כאן 'זה הדבר', ונאמר בשחוטי חוץ (ויקרא י"ז, ב') 'זה הדבר'. מה להלן נאמרה לאהרן ולבניו ולכל בני ישראל, שנאמר 'דבר אל אהרן' וגו', אף זו נאמרה לכולן. 

אני מציע דרך אחרת. ראש המטה, רואה את הקבוצה כולה - המטה, השבט. כשהוא נתקל ביחיד, באינדיבידואל, הוא איננו רואה אותו ככזה, אלא כבורג במערכת. חשובה לו המחויבות של האיש הזה לשבט, חלקו במערכה הכוללת. אבל האיש או האישה, רואים את זהותם את חיבוריהם ואת המחויבות שלהם באופן אחר. האטום הקיומי שלהם הוא המשפחה, הקשר הזה חשוב בעיניהם מהקשר אל השבט. על ראש המטה להיות מודע לכך, חשוב שידע עם מי הוא עובד. הוא עובד עם איש או עם אישה, שקודם כל קשורים לתא המשפחתי שלהם.

נעבור לפרק אחר בפרשה, למלחמה במדין. הסיפור קשה, נורמות ההתנהגות עם השבויים והביזה אינן עולות בקנה אחד עם הקוד האתי שלנו. על כן אני שם את התוכן הזה בסוגריים, מתמקד בנקודה אחרת. העם נוהג באופן מסוים, ומשה קוצף עליו:

וַיִּקְצֹף מֹשֶׁה עַל פְּקוּדֵי הֶחָיִל שָׂרֵי הָאֲלָפִים וְשָׂרֵי הַמֵּאוֹת הַבָּאִים מִצְּבָא הַמִּלְחָמָה.

העושים היו החיילים, הקצף יצא על שרי האלפים ועל שרי המאות. רש"י מתייחס לכך וכותב:

'ויקצף משה על פקודי החיל' - ממונים על החיל, ללמדך שכל סירחון הדור תלוי בגדולים, שיש כח בידם למחות.

רש"י תולה את הדבר באופן סיבתי. יש בכוח הממונה למחות, אם לא מחה - הוא האשם בתוצאה. אני רואה את הדבר באופן זהותי. ייתכן ואין קשר סיבתי בין הממונה ובין האיש שפעל שלא כהוגן, אבל האחריות היא תולדה של זהות. החייל כאן הוא חלק מהחטיבה, ומפקד החטיבה נושא את זהות הקבוצה.

התובנה הזאת הפוכה לכאורה, מזו שהצגנו בראשית דברינו. שם הראינו שהזהות ה'קטנה', המשפחתית, היא זהות היסוד. כאן הראינו שהזהות הגדולה, החטיבתית היא זהות היסוד. הפער הזה משקף את מורכבות הזהות. אכן האדם נושא כמה זהויות, 'קטנות' ו'גדולות'. הוא גם וגם. על מוביל הקבוצה להיות ער לכך, עליו האחריות מוטלת. לעיתים הוא צריך להיות רגיש לכך, האיש העומד מולי קשור למעגל זהות 'קטן' החשוב מהמעגל ה'גדול' שלי. לעיתים הוא צריך לקחת אחריות, כיוון שבמעגל הגדול - הוא המנהיג נושא את זהות הקבוצה. לאור התובנות האלה, נעבור לפרק שלישי בפרשה.

בני ראובן ובני גד, באים אל משה ומבקשים ממנו נחלה בעבר הירדן, בגלעד. משה כועס:

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!

וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵעֲבֹר אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם ה'?!

שתי שאלות שונות שואל משה את בני גד ואת בני ראובן. האחת - כיצד ייתכן שאחיכם יצאו למלחמה ואתם לא? גם אם אין כל השפעה שלכם על אחיכם, אי הנשיאה בנטל היא עוול. השאלה השניה היא שאלת ההשפעה. הישיבה שלכם כאן, תוביל אותם לתנועת לב הנרתעת מלעבור אל ארץ ישראל. השאלה השניה מתחברת בתודעתו של משה לפעולת המרגלים, שבאופן אקטיבי בדבריהם הניאו את העם מלהיכנס לארץ.

בני גד מוצאים מענה לשאלה הראשונה. הם כן יישאו בנטל, הם יצאו חלוצים למלחמה לפני אחיהם. אך הם מתעקשים לנחול כאן בעבר הירדן - כִּי לֹא נִנְחַל אִתָּם מֵעֵבֶר לַיַּרְדֵּן וָהָלְאָה, כִּי בָאָה נַחֲלָתֵנוּ אֵלֵינוּ מֵעֵבֶר הַיַּרְדֵּן מִזְרָחָה. אפשר לומר שבכך כלול מענה גם לשאלה השניה - כיוון שהם יעברו חלוצים לפני המחנה, הם לא יניאו את העם מלהיכנס לארץ, למרות שבשורה התחתונה הם ישארו מחוץ לה. אך אפשר לראות את הסיפור גם באופן אחר. משה מבין שנוצר פער זהות עמוק בין שני השבטים ובין אחיהם. אין בכוחו לגשר עליו. עדיין, הם חלק מהקבוצה הכוללת, והאחריות חלה גם עליהם. עליהם להתגייס לצבא, ובכך ימלאו את חובת האחריות. אך הנאת הלב היא תולדה של קשר זהות. מי שמנותק ממני, לא יניא את לבבי. הבעיה השניה מפורקת, לא מכיוון שנמצא לה מענה, אלא מכיוון שבזהות החדשה היא לא קיימת.

אפשר כך להעיר עוד מרכיב מוזר בפרשתנו. בפתיחה באים אל משה בני ראובן ובני גד, איתם הוא מנהל את המשא ואת המתן. לבסוף, כשמגיעים ל'חתימה' על ההסכם, מופיע גורם נוסף - חצי המנשה:

וַיִּתֵּן לָהֶם מֹשֶׁה לִבְנֵי גָד וְלִבְנֵי רְאוּבֵן וְלַחֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף אֶת מַמְלֶכֶת סִיחֹן מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי וְאֶת מַמְלֶכֶת עוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן הָאָרֶץ לְעָרֶיהָ בִּגְבֻלֹת עָרֵי הָאָרֶץ סָבִיב.

מניין הגיע חצי המנשה? מה היו המניעים שלו להתיישב בעבר הירדן? הרמב"ן כותב כי לאחר שהחליט משה לאשר התיישבות בעבר הירדן, הוא ניצל זאת כדי לפתור מצוקת מקום. שבט מנשה היה שבט גדול במיוחד [ראו במפקד], ועל כן דרוש היה לו מרחב קיום נוסף. אני מציע פתרון אחר: בני גד ובני ראובן היו נחושים בעמדה המהפכנית שלהם - אנחנו רוצים להישאר מחוץ לכנען. צריך הרבה כח לעמוד מול משה, ולא פחות מכך לעמוד מול יתר השבטים שיכולים לראות אותם כבוגדים, כיורדים. בני מנשה היו פחות נחושים, אך לאחר שניתן ההיתר רצו להצטרף. ייתכן שה'חצי' מורה על אמביוולנטיות, על מחלוקת פנימית שחצתה את השבט, בין ה'ציונים' שלא רצו לוותר על ארץ ישראל למרות הצפיפות, ובין אלה שהחליטו על עבר הירדן. גם זה מאבק זהות, היכול לפצל קבוצות.  

נמצא - אפשר לראות את פרשתנו כטרילוגיה של שאלת הזהות. היא מורה לנו כמה זהויות רבות ושונות מרכיבות אותנו, היא מלמדת על חיי הזהויות. זהויות חיות, 'מתות' משתנות מתפרקות ונבנות מחדש. מי שרוצה לדעת את חייו, חייו להתבונן בהם. ההתבוננות העצמית איננה רק - כפי שמקובל היום ברחובה של עיר - מודעות לרצונות לתחושות לחוויות, התבוננות עצמית כוללת בעיקר את שאלת הזהויות. מהן הזהויות שלי? מה היחס ביניהן? מה מצבן? לאן הן נעות ומתפתחות? ניהול משק הזהויות העצמי, היא משימתו החשובה של האדם.