על ההוד [פרשת פנחס]
משה מבקש מריבונו של עולם, כי ימנה איש על העדה שיחליף אותו בעמדת
המנהיגות. ריבונו של עולם נענה לו ואומר:
...קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן, אִישׁ
אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ, וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.
וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן
וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה, וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.
וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ
כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל
לוֹ בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה', עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא
וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה.
מכל השלבים המוזכרים, תפשה את ליבי נתינת ההוד. מהו ההוד? כיצד נותנים
אותו לאחר?
המפרשים נחלקו לשתי קבוצות. הקבוצה האחת רואה את ההוד כמשהו הגורם לאנשים
לכבד את נושאו. ה'משהו' איננו מוגדר, אך דרך השגתו ברורה. אם מתנהגים באופן מעורר
כבוד - התולדה היא ההוד. לכן ההנחיה למשה היא לחלוק ליהושע כבוד, להאציל לו
סמכויות ולאפשר לו להפעיל אותן. אם יהושע יוכל להתנהג כמנהיג, לשפוט להחליט ולפעול
- ממילא יהיה לו הוד. כך פירש - למשל - האבן עזרא.
הקבוצה השניה רואה את ההוד כאיכות הקרובה לאור, משהו רוחני הקורן מהאדם.
כך כותב רש"י על פסוקנו:
'ונתתה מהודך עליו' - זה קירון עור פנים.
'מהודך' - ולא כל הודך. נמצינו למדין: פני
משה כחמה, פני יהושע כלבנה.
'למען ישמעו כל עדת בני ישראל' - שיהיו נוהגין
בו כבוד ויראה, כדרך שנוהגין בך.
אני בוחר בדרכו של רש"י, היא נראית לי מעניינת יותר. מושג ה'הוד',
התגלגל בלשון החכמים למושג 'הדרת פנים'. גם המושג הזה יכול להתפרש באחת משתי פנים.
האחת - כממשיך את קו האור של רש"י, השניה - את הקו המעשי קונקרטי של האבן
עזרא. דומה שהתלמוד הלך בדרך הקונקרטי, ופירש שהדרת פנים היא... זקן [שבת
קנ"ב ע"א, ועוד]. על רקע זה מופיעה בתלמוד סוגיה מעניינת, אם תרצו - גם
שמץ של הומור יש בה:
אמר רבי יוחנן: אני נותרתי משפירי [מהיפים שב] ירושלים.
מי שרוצה לראות את יופיו של רבי יוחנן,
ייקח כוס כסף מבית האומן, וימלאנה גרעיני רימון אדום, וישים כתר מורד אדום על
שפתיה, וישים אותם בין השמש ובין הצל. אותם זהרורים שייראו, הם מעין יופיו של רבי
יוחנן.
האומנם רבי יוחנן היה כל כך יפה?! והרי
אמר מר: רב כהנא מעין יופיו של רבי אבהו, יופיו של רבי אבהו מעין יופיו יעקב אבינו, יופיו של יעקב אבינו
מעין יופיו של אדם הראשון. ואילו את רבי יוחנן לא החשיב
[בקבוצת היפים]?! שונה רבי יוחנן, שלא
היתה לו הדרת פנים [רש"י: לא היה לו זקן].
[בבא מציעא פ"ד ע"א]
בשפה התלמודית, 'הדרת הפנים' היא מרכיב מסוים של היופי. זהו מרכיב המשרה
ריחוק, עליונות, הוא בא לידי ביטוי במראה הגברי ב... זקן. רבי יוחנן היה איש יפה
מאוד, אולי היפה ביותר, אך יופיו היה אחר, ללא המרכיב המרחיק, ללא הזקן. על כן לא
מנו אותו בקבוצת היפים. למשה היתה הוד, היתה הדרת פנים, שבאה לידי ביטוי באור שקרן
ממנו. את הדרת הפנים הזאת הוא נקרא להעביר ליהושע, מפני שהיא - לדעתה של התורה -
מרכיב הכרחי למנהיגות. בואו ונחזור ונתבונן בפסוקי ה'הוד' של משה:
וַיְהִי בְּרֶדֶת מֹשֶׁה מֵהַר סִינַי וּשְׁנֵי
לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיַד מֹשֶׁה בְּרִדְתּוֹ מִן הָהָר, וּמֹשֶׁה לֹא יָדַע כִּי קָרַן
עוֹר פָּנָיו בְּדַבְּרוֹ אִתּוֹ.
וַיַּרְא אַהֲרֹן וְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
אֶת מֹשֶׁה וְהִנֵּה קָרַן עוֹר פָּנָיו, וַיִּירְאוּ מִגֶּשֶׁת אֵלָיו.
וַיִּקְרָא אֲלֵהֶם מֹשֶׁה, וַיָּשֻׁבוּ אֵלָיו
אַהֲרֹן וְכָל הַנְּשִׂאִים בָּעֵדָה וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה אֲלֵהֶם.
וְאַחֲרֵי כֵן נִגְּשׁוּ כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל,
וַיְצַוֵּם אֵת כָּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אִתּוֹ בְּהַר סִינָי.
וַיְכַל מֹשֶׁה מִדַּבֵּר אִתָּם, וַיִּתֵּן
עַל פָּנָיו מַסְוֶה.
וּבְבֹא מֹשֶׁה לִפְנֵי ה' לְדַבֵּר אִתּוֹ
יָסִיר אֶת הַמַּסְוֶה עַד צֵאתוֹ, וְיָצָא וְדִבֶּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת אֲשֶׁר
יְצֻוֶּה.
וְרָאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת פְּנֵי מֹשֶׁה
כִּי קָרַן עוֹר פְּנֵי מֹשֶׁה, וְהֵשִׁיב מֹשֶׁה אֶת הַמַּסְוֶה עַל פָּנָיו עַד בֹּאוֹ
לְדַבֵּר אִתּוֹ. [שמות
ל"ד כ"ט - ל"ה]
כידוע, מיכאלאנג'לו עיצב את דמות משה עם קרניים לאור הפרשה הזאת. אפשר
לומר בדרך ההלצה [או לא], כי על פי החכמים המשמעות של 'קרן עור פני משה' היא -
שצמח לו זקן... בואו ונחזור אל המשכה של הסוגיה התלמודית במסכת בבא מציעא:
רבי יוחנן הלך אל שערי הטבילה, אמר:
'כשתעלנה בנות ישראל מטבילת המצווה, תיראנה אותי כדי שיהיו להן ילדים יפים כמוני,
ולומדי תורה כמוני.
אמרו לו חכמים: האם אינך מפחד מעין הרע?
אמר להם: אני מזרעו של יוסף באתי, שלא
שלטה בו עין הרע, שכתוב [בראשית מ"ט]
'בן פרת יוסף בן פרת עלי עין', ואמר רבי אבהו: אל תקרא 'עלי עין' אלא 'עולי עין'
[מכוסי עין (הרע)].
רבי יוסי בר חנינא אמר, מכאן: [בראשית מ"ח] 'וידגו לרב בקרב הארץ', מה דגים שבים מים מכסים אותם,
ואין העין שולטת בהן - אף זרעו של יוסף אין העין שולטת בהן.
יש כאן שתי אמונות יסוד, הדרושות להבנת הקטע: ראשית - המראות שרואה אישה
לפני כניסתה להריון - משפיעים על מראה הוולד. שנית - אם מישהו יתבונן בחברו בעין
רעה [בצרות עין, בקנאה] הוא יפגע בו. רבי יוחנן רוצה להעניק את יופיו לילדי ישראל,
והוא לא מפחד מעין רעה. הוא מוגן. אם נצרף דבר לדבר - רבי יוחנן חסר הזקן לא מפחד
מעין רעה. הזקן יוצר הדרת פנים, ריחוק. הוא גם מגן על הפנים, מהווה מסך החוצץ בין
האחר הרואה לבין הנראה. רבי יוחנן לא זקוק לזקן, הוא לא מרגיש מאויים, הוא לא צריך
הגנה. בואו ונשוב לפרשתנו, נתבונן כיצד עושה משה את אשר אמר לו ריבונו של עולם
לעשות:
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, וַיִּקַּח אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ
לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה.
וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ,
כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה.
האומנם ביצע משה את דברי ריבונו של עולם במדויק? רש"י הבחין בפערים:
'ויסמך את ידיו' - בעין יפה יותר ויותר ממה
שנצטווה. שהקב"ה אמר לו וסמכת את ידך, והוא עשה בשתי ידיו, ועשאו ככלי מלא וגדוש
ומלאו חכמתו בעין יפה.
'כאשר דבר ה' ' - אף לעניין ההוד, נתן מהודו
עליו.
ריבונו של עולם אמר לסמוך יד, משה סמך ידיים. ריבונו של עולם אמר לתת
מהודו, לא כתוב שמשה נתן. רש"י משלים את הכתוב ואומר - נתן. אפשר ללכת בדרך
אחרת - משה לא נתן. למה? אולי הוא הפיק לקחים מחייו, התבונן וראה שההוד והדרת
הפנים הרחיקו אותו יתר על המידה מהאנשים. כל אדם צריך לחפש את האיזון בין קרבה
לריחוק, בין הגנה על עצמו מאחרי מסכים וקרניים לבין חשיפה ופתיחות. יש סיכון
בחשיפה, אך יש בה גם סמיכות. אולי מכאן פרשנות לדברי החכמים שהבאנו בדברי
רש"י בתחילת הפרשה - 'פני משה כפני חמה, ופני יהושע כפני לבנה'. פניו של משה
קורנות, בקרני הזקן המגן עליהן. יהושע, אורו רך ואיננו מצריך הגנה על ידי הרואה.
יהושע פתוח יותר אל האנשים, ליהושע... אין זקן.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה