על העקבות [פרשת עקב]

על העקבות [פרשת עקב]

כך פותחת פרשתנו:

וְהָיָה עֵקֶב תִּשְׁמְעוּן אֵת הַמִּשְׁפָּטִים הָאֵלֶּה וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם אֹתָם, וְשָׁמַר ה' אֱלֹהֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ. 

הוראת 0הכתוב ברורה: יש יחס סיבתי בין שמירת המשפטים ועשייתם, ובין שמירת הברית על ידי ריבונו של עולם. אם העם ישמור את המשפטים, אז אלוהים ישמור את הברית. אך השימוש במושג 'עקב' הוא מיוחד, וראוי להתעקב ולהתבונן בו. המושג נגזר מ'עקב' הרגל, ומזכיר את התמונה הבראשיתית המכוננת:

וַיִּמְלְאוּ יָמֶיהָ לָלֶדֶת, וְהִנֵּה תוֹמִם בְּבִטְנָהּ.

וַיֵּצֵא הָרִאשׁוֹן אַדְמוֹנִי, כֻּלּוֹ כְּאַדֶּרֶת שֵׂעָר, וַיִּקְרְאוּ שְׁמוֹ עֵשָׂו.

וְאַחֲרֵי כֵן יָצָא אָחִיו וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו, וַיִּקְרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב, וְיִצְחָק בֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה בְּלֶדֶת אֹתָם.                                                       [בראשית כ"ה כ"ד - כ"ו]

התמונה הזאת כל כך מכוננת, עד שהיא משמשת את עשיו כבסיס למדרש המבטא את כאבו. כשיעקב גונב ממנו את הברכה הוא אומר:

 

הֲכִי קָרָא שְׁמוֹ יַעֲקֹב וַיַּעְקְבֵנִי זֶה פַעֲמַיִם?!                           [בראשית כ"ז ל"ו]

לקורא שאינו מבין את המטאפורה, מוסיפה התורה ומפרשת את דברי עשיו:

 אֶת בְּכֹרָתִי לָקָח, וְהִנֵּה עַתָּה לָקַח בִּרְכָתִי.                                                  [שם]

האחיזה בעקב, יוצרת חיבור הדוק בין הסיבה ובין התוצאה. 'עקב תשמעון' מתפרש כתולדה מידית לסיבה. האבן עזרא מציג תמונה אחרת, הלוקחת את המטאפורה לאזור שונה. ה'עקב' הוא הקצה המרוחק של הגוף, ובכך הוא מהווה סמל לסיבתיות רחוקה. בסמוך לסיבה התולדה לא מתקיימת, ורק בעתיד הרחוק היא מתגלה.

אני מציב אפשרות שלישית, המרופפת את הקשר בין סיבה לתוצאה עוד מעבר להתרופפות שבתמונתו של האבן עזרא. את הפשר הזה אבנה על מושג ה'עקבות'. העקבות הן הטבעת החותם של ה'עקב', אך הן פתוחות לפרשנות:

רָאוּךָ מַּיִם אֱלֹהִים, רָאוּךָ מַּיִם יָחִילוּ, אַף יִרְגְּזוּ תְהֹמוֹת.

זֹרְמוּ מַיִם עָבוֹת, קוֹל נָתְנוּ שְׁחָקִים, אַף חֲצָצֶיךָ יִתְהַלָּכוּ.

קוֹל רַעַמְךָ בַּגַּלְגַּל, הֵאִירוּ בְרָקִים תֵּבֵל, רָגְזָה וַתִּרְעַשׁ הָאָרֶץ.

בַּיָּם דַּרְכֶּךָ וּשְׁבִילְךָ בְּמַיִם רַבִּים, וְעִקְּבוֹתֶיךָ לֹא נֹדָעוּ.        [תהילים ע"ז י"ז - כ']

המשורר רואה את נוכחות אלוהים בעוצמת המים הזורמים [בכמה וכמה מקומות בספר תהילים]. אך המדובר בהופעה הדומה לעקבות במים, הנמוגים ונעלמים. אני מתבונן דווקא בעקבות שביבשה. העקבות ברורים, אך יש ספק למי הם שייכים. הבלש המגיע לזירה, מנסה להעלות השערות ולזהות את בעל העקבות. ייתכן שאלה עקבותיו של ראובן, אך אולי הם עקבותיו של שמעון. אלה לא יכולים להיות עקבותיו של לוי, כיוון שנעליו גדולות יותר.

קשר כזה של עקבות, קיים בין הברית ובין עשיית המשפט. בין הטוב ובין הגמול, בין המעשה ובין השכר. אדם מתבונן בחייו, רואה את אשר מתרחש בהם. הוא מעלה השערות ביחס לסיבות לאשר אירע. אולי אין קשר, אולי העולם כאוטי וחסר סדר. אבל אולי, רק אולי, יש סדר ויש סיבתיות. סדר שכזה יכול להתקיים בתמונת העולם הדתית, ויכול להתקיים בתמונת העולם החילונית. בתמונת העולם הדתית, אלוהים הוא הגומל - אולי - טוב על טוב ורע על רע. בתמונת העולם החילונית, חוקיות הטבע מורה כי - אולי - טוב מוביל לטוב ורע מוביל לרע.

בעזרת מושג העקבות אפשר לבנות מחדש את ההוכחות של הפילוסופים של ימי הביניים למציאות אלוהים. חלק גדול מההוכחות בנוי על התבוננות בעולם, ועל היסק כי חייב להיות בורא לעולם. הנה כך - לדוגמה - כותב רבי סעדיה גאון בספרו 'אמונות ודעות':

שאני ראיתי את הגופים חלקים מחוברים ופרקים מורכבים והתברר לי בהם עקבות עשיית העושה והחידוש.                                               [מאמר ראשון]

רבי בחיי אבן פקורה, בספרו 'חובת הלבבות', מביא התבוננות דומה באופן שונה:

והלא תראה, אם ישפך לאדם דיו פתאום על נייר חלק, שאי אפשר שיצטייר ממנו עליו כתב מסודר ושיטות נקראות כמו שיהיה בקולמוס. ואילו הביא אדם לפנינו כתב מסודר ממה שאי אפשר להיות מבלי מיצוע קולמוס, ואומר כי נשפך הדיו על הנייר ונעשתה צורת הכתב עליו מעצמה, היינו ממהרים להכזיבו על פניו.

בתודעתם של רבים מחכמי ימי הביניים, ההוכחה הזאת היא וודאית. כשם שלא ייתכן שדף נכתב מעצמו, כך לא ייתכן שעולם מורכב נוצר מעצמו. אחד יחיד ומיוחד מחכמי ימי הביניים - רבי יהודה הלוי - הורה כי המדובר בהשערה בלבד, ב'אולי', ב'עקבות' המורים על אפשרות ולא וודאות. כך הוא שם את הדברים בפי החבר היהודי העונה למלך כוזר שציפה להוכחה מעין זו למציאות האלוהים:

מה שאתה אומר, נכון הוא ביחס לדת המיוסדת על ההיגיון... דת הנובעת אמנם מן העיון, אך נופלים בה ספקות רבים. ואם עליה תשאל את הפילוסופים, לא תמצאם מסכימים על מעשה אחד ולא לדעה אחת. כי דת כזאת בנויה על טענות אשר רק חלק מהן יכולים הפילוסופים להוכיח במופת, ואילו על אחרות ניתן להביא ראיות מספיקות בלבד, ויתרן אין להביא עליהן אפילו ראיה מספקת אף כי להוכיחן במופת.                      [מאמר ראשון י"ג]

לרבי יהודה הלוי זהו חיסרון בהוכחה, ועל כן הוא פונה לאפיק אחר. במקום להוכיח מהטבע, הוא מוכיח מההיסטוריה. אך אני רואה את הדברים אחרת. אכן, צודק רבי יהודה בכך שהוא מבחין שההוכחה מהעולם לא מצליחה להגיע אל מעבר לספק - אל הוודאות. אך אלה גבולות האפשר של התודעה האנושית. יתרה מזו, ההוכחה בשיטת העקבות, משאירה מקום לאדם לבחור ולהכריע איזו תיאוריה הוא מקבל. זאת איננה רק הכרעה אינטלקטואלית, אלא הכרעה קיומית. מכל הכרעה נגזר אופן חיים שונה בתכלית.

יש הטוענים, שמכיוון שמדובר באדם הבוחר והמכריע, הרי שהתולדה היא אמונה סובייקטיבית ולא אובייקטיבית. 'אלוהים' הנוצר על ידי הוכחה שכזאת, הוא בראשו ובליבו של האדם ולא בעולם. אינני מקבל את הטענה הזאת. הבחירה - ואולי אפילו ההימור - מתייחסת לעולם. משל למה הדבר דומה? למרוץ סוסים. אינני יודע איזה סוס יזכה במרוץ, אני מהמר. אך בסופו של דבר יש סוס ממשי שמנצח.

פאסקל, המתמטיקאי והפילוסוף הצרפתי בנה כך את אמונתו ב'הגיגים' שלו. אלא שהוא הבליט את ההימור על הגמול, על השכר. אני מבליט את ההימור על קיומו של אלוהים או על העדרו. איננו יכולים לחיות בוודאות שיש אלוהים, ואיננו יכולים לחיות בוודאות שאין. הבוחרים בקיומו והבוחרים בהעדרו - משלימים אלה את אלה בבחירותיהם. יחד הם מכסים את מרחב האפשרות הפרושה בפני תודעת האדם.

לסיום נחזור לפרשתנו - 'והיה עקב...' אדם בוחר את בחירותיו ועושה את מעשיו. הוא עושה זאת - 'לשמה', מתוך תפישה ערכית, והוא עושה זאת גם מתוך צפייה והשערה שריבוי הטוב בעולם יגרור בעקבותיו טוב. לא ברור, לא וודאי, אולי - אך לכך שווה להקדיש את החיים.