על הראייה [פרשת ראה]
רְאֵה אָנֹכִי נֹתֵן לִפְנֵיכֶם הַיּוֹם, בְּרָכָה
וּקְלָלָה.
הפסוק הזה אומר דרשני. ראשית - האם הוא פונה אל היחיד ['ראה'] או אל
הרבים ['לפניכם']? שנית - כיצד אפשר לראות את הברכה ואת הקללה? רש"י מורה, כי
הראייה מתייחסת להרי גריזים ועיבל עליהם ניתנה התורה. עתה, כשמדובר לא במטאפורה
אלא בראייה חושנית ראשונית, אפשר לתת גם מענה לשאלה הראשונה. הראייה החושנית - ככל
קליטה חושית - היא חוויה סובייקטיבית. אינני יכול לדעת מה אתה רואה. אתה יכול לספר
לי, אך למרות זאת אין לנו אפשרות לדעת האם למה שאני קורא 'עץ' גם אתה קורא כך.
התקשורת מתקיימת למרות התהום הפעורה בין אדם לאדם. כולנו 'רואים', אך כל אחד רואה
בנפרד. את התובנה הזאת מביאה התורה לידי ביטוי בכך שהיא פונה אל היחיד - 'ראה',
העומד יחד עם כל הקהל ומתבונן בהרים - 'לפניכם'.
מכאן אני בא להתבונן ביחס שבין המראות למילים. אחד הביטויים המכוננים של התורה,
הוא הצירוף שבין המילה ובין המראה:
וְכָל הָעָם רֹאִים אֶת הַקּוֹלֹת... [שמות
כ' ט"ו]
רש"י מעיר על כך:
רואין את הנשמע, שאי אפשר לראות במקום
אחר.
אני הולך בדרך אחרת. תמיד אפשר לראות את הקולות, תמיד ראוי לראות אותם.
התפישה החושנית קודמת לשפה, בדרך כלל התמונה קודמת למילה. לאחר מכן, המחשבה שומטת
את התמונות. בעל החשיבה המופשטת חושב במילים ולא בתמונות. בדרכו של עולם, השיבה
לחשיבה בתמונות נתפשת כפנייה לחשיבה פרימיטיבית:
דמות צורות לבנות היו לו לרבן גמליאל בטבלא
ובכותל בעלייתו, שבהן מראה את ההדיוטות ואומר: הכזה ראית או כזה? [ראש השנה ב' ח']
רבן גמליאל, רצה לשתף בקידוש החודש את כל חלקי העם. ההדיוטות, הם בעלי
יכולת מילולית מוגבלת. קשה להם לתאר בדיוק את צורת הלבנה שראו. אבל כשהם רואים
תמונה, הם יכולים לומר: 'כזה!'
אני חושב שהשיבה אל התמונה איננה הורדת הרף המחשבתי אל ההדיוטות. להפך,
זאת דרך להשתחרר מקיבעון מחשבתי, ולאפשר הפשטות חדשות ורעננות. הנה דוגמא אחת מיני
רבות:
לֹא תֵלֵךְ רָכִיל בְּעַמֶּיךָ... [ויקרא
י"ט ט"ז]
התבונה המושגית המופשטת, יודעת לפרש את הפסוק הזה. אסור לדבר דברים על אדם
בפני אדם אחר. בואו ונפנה אל התמונות המעצבות את הביטוי הזה, ונראה אם הפנייה הזאת
תעשיר את הבנתנו. כך כותב רש"י על הפסוק:
'לא תלך רכיל' - אני אומר על שם שכל משלחי
מדנים ומספרי לשון הרע הולכים בבתי רעיהם לרגל מה יראו רע או מה ישמעו רע לספר בשוק,
נקראים הולכי רכיל, הולכי רגילה אשפיימנ"ט בלע"ז [ריגול]. וראיה לדברי, שלא
מצינו רכילות שאין כתוב בלשון הליכה לא תלך רכיל, הולכי רכיל נחשת וברזל (ירמיה ו כח),
ושאר לשון הרע אין כתוב בו הליכה מלשני בסתר רעהו (תהלים קא ה), לשון רמיה (שם קכ ב),
לשון מדברת גדולות (שם יב ד), לכך אני אומר שלשון רכיל לשון הולך ומרגל, שהכ"ף
נחלפת בגימ"ל, שכל האותיות שמוצאיהם ממקום אחד מתחלפות זו בזו, בי"ת בפ"א
ובוי"ו, גימ"ל בכ"ף וקו"ף, נו"ן בלמ"ד ורי"ש, וזי"ן
בצד"י וכן (ש"ב יט כח) וירגל בעבדך, רגל ותרמה לומר עלי רעה, וכן (תהלים
טו ג) לא רגל על לשונו, וכן רוכל הסוחר ומרגל אחר כל סחורה, וכל המוכר בשמים להתקשט
בהם הנשים, על שם שמחזר תמיד בעיירות נקרא רוכל, לשון רוגל. ותרגומו לא תיכול קורצין,
כמו (דניאל ג ח) ואכלו קרציהון די יהודיא, אכל ביה קורצא בי מלכא (ברכות נח א). נראה
בעיני שהיה משפטם לאכול בבית המקבל דבריהם שום הלעטה, והוא גמר חזוק, שדבריו מקויימים
ויעמידם על האמת, ואותה הלעטה נקראת אכילת קורצין, לשון קורץ בעיניו (משלי ו יג), שכן
דרך כל הולכי רכיל לקרוץ בעיניהם ולרמוז דברי רכילותן, שלא יבינו שאר השומעים.
רש"י בונה אלבום תמונות, העומד בבסיס המושג 'רכילות'. האלבום מכיל
את ה'רגל', ממנה נגזר המרגל. תמונת איש ההולך ממקום למקום. את ה'רוכל', האיש העובר
מבית לבית כדי למכור את סחורתו. את ה'קורץ', האיש הקורץ בעיניו בכדי להעביר מסר לא
מילולי. מעתה, ה'רכילות' איננה רק מושג מופשט, אלא היא תמונה חזותית של הליכה, של
ריגול, של מסחר, של קריצות - כל אלה מצטרפים להעברת חפצים מלווה בהעברת מידע,
ולאיכויות ראשוניות לא מילוליות של המידע העובר. השיבה אל התמונה יוצרת תיאור גדוש
ועשיר היוצר הבנה מעמיקה של אופני התקשורת עליהם מבוסס איסור הרכילות.
קאנט העיד על הפילוסוף דיויד יום, שהוא שהעיר אותו מתרדמתו הדוגמאטית.
יום היה איש דק הבחנה, שהתבונן במיוחד במבנה ההכרה האנושית. בתחילת ספרו 'מסכת טבע
האדם', בפרק שכותרתו 'על מקורם של מושגינו', הוא כותב:
...את התפיסות הבאות אלינו ברוב עוצמה ועזוז,
אפשר לקרוא 'רשמים'; ובשם זה הריני מציין את כל תחושותינו, הפעלויותינו ורגשותינו,
כמו שהם נגלים בנפש לראשונה. בשם 'מושגים' הריני מתכוון לדמויות הקלושות של אלה
במחשבה ובשכילה...
הרשמים החושניים מלאי עוצמה ועיזוז, ה'מושגים' - קלושים... לכן בריאות
הנפש והתודעה היא לשוב ולחבר את הכרתנו אל הראשית החושנית, וממנה להפליג להמשגות
מופשטות. לראות את הברכות, ולא רק לשמוע אותן, מראה ההרים הנחרט בתודעתנו, הוא
המייצר את השפע את הזרימה ואת החיוניות שהם הם הברכה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה