על המסע [פרשת מסעי]

על המסע [פרשת מסעי]

 

[לזכרו המבורך של ידיד נפשי אנדרה היידו, איש אמת, ילד נצח, יוצר, נושא מורשת המוסיקה, אוהב תורה ולומדה, אשר חבר וחיבר ניגונה של תורה ונלקח השבוע אל בית עולמו]

 

פרשתנו מונה את מסעי בני ישראל, מקום מקום ודרך דרך. הקורא תוהה ושואל - לשם מה? מה טעם בפירוט הזה של מקומות ודרכים? רש"י נותן שתי תשובות שונות ואף הפוכות לשאלה:

 

'אלה מסעי' - למה נכתבו המסעות הללו?

להודיע חסדיו של מקום, שאעפ"י שגזר עליהם לטלטלם ולהניעם במדבר, לא תאמר שהיו נעים ומטולטלים ממסע למסע כל ארבעים שנה ולא היתה להם מנוחה, שהרי אין כאן אלא ארבעים ושתים מסעות. צא מהם י"ד, שכולם היו בשנה ראשונה... ועוד הוצא משם שמונה מסעות שהיו לאחר מיתת אהרן מהר ההר עד ערבות מואב בשנת הארבעים, נמצא שכל שמנה ושלשים שנה לא נסעו אלא עשרים מסעות. זה מיסודו של רבי משה הדרשן.

ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו, כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות. אמר לו כאן ישננו, כאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'.

 

רבי משה הדרשן מורה, הרשימה מלמדת שהם לא כל כך נסעו. רבי תנחומא מורה, נסעו גם נסעו, אבל יש פשר ומשמעות לכל מסע. אני הולך בדרכו של רבי תנחומא, אך ממנה מתפצל לכיוון אחר.

המסע הוא חשוב. הוא לא רק אמצעי למטרה - ההגעה ליעד. אם תרצו, כל חיינו הם נסיעה מ'מקום' ל'מקום', תמיד הם נעצרים באמצע, לפני שהגענו אל התכלית. ההתבוננות במסע, תורת המסע, הן כלי חשוב להתבוננות בחיינו. הנה ראו את הפסוק השני שבפרשה:

וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה', וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם.

 

פסוק מרתק ומוזר. בדרכו של עולם, כותב המסעות מספר על היעד. 'הגענו ל...' 'היינו ב...'. משה שם דגש בכל מסע, דווקא על נקודת המוצא. הספורנו הרגיש במוזרות הזאת, ניסה לתת לה פשר:

 

'ויכתוב משה'. כתב מקום שיצאו אליו והמקום אשר נסעו ממנו. כי לפעמים היה המקום שיצאו אליו בתכלית הרוע, והמקום שנסעו ממנו טוב.

'ואלה מסעיהם למוצאיהם'. ולפעמים קרה הפך זה.

וכתב גם כן ענין המסע שהיה לצאת ממקום אל מקום בלי הקדמת ידיעה, שהיה זה קשה מאד, ובכל זה לא נמנעו. ובכן נכתב בכל אחד מהם ויסעו ממקום פלוני ויחנו במקום פלוני, כי המסע והחניה היה כל אחד מהם קשה.

 

הדגש על המוצא - לדעתו של הספורנו, הוא או כשהמוצא טוב והיעד רע ואז יש קושי מיוחד ביציאה, או כשיוצאים אל יעד לא ידוע, שאז יש קושי אחר מיוחד גם הוא.

אני הולך בדרך פירוש והתבוננות שונה. מסע מורכב מנקודת מוצא, מתווך בו נעים ומיעד. יש חושבים, שמסע ראוי הוא זה שהיעד שלו בהיר וצלול. היעד מתפקד כמו מגדלור, המורה לספינה את הדרך. כך פותח אריסטו את ה'אתיקה' שלו:

 

כל אמנות וכל סוגיית מחקר וכן כל עשייה ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למה שהוא טוב. בצדק הגדירו, אפוא, את הטוב כאותו עניין שאליו שואף הכל...

אם יש, אפוא, בתחום מעשינו תכלית מה שבה רוצים אנו לשמה, ובשאר הדברים למענה, ואם לא בכל דבר בוחרים אנחנו לשמו של דבר אחר [שאם כן, נגיע בדרך זו עד אין סוף, וכל שאיפה תהא הבל וריק], - אם אמנם יש תכלית מעין זו ברור שאין זו אלא הטוב והטוב מכל. והכרת התכלית הזאת, כלום תיוודע לה חשיבות עצומה גם לגבי חיינו, והיא תכשירנו לקלוע אל מה שדרוש, כקשתים שהמטרה לנגד עיניהם?

 

בתבנית שכזאת, הנקראת במסורת הפילוסופית אליה אני משתייך 'אידיאה מכוונת', בנויה גם תמונת העולם של הנביא ישעיהו:

 

וְהָיָה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים, נָכוֹן יִהְיֶה הַר בֵּית ה' בְּרֹאשׁ הֶהָרִים וְנִשָּׂא מִגְּבָעוֹת וְנָהֲרוּ אֵלָיו כָּל הַגּוֹיִם.

וְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים וְאָמְרוּ: לְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר ה', אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו, כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה וּדְבַר ה' מִירוּשָׁלִָם.

וְשָׁפַט בֵּין הַגּוֹיִם וְהוֹכִיחַ לְעַמִּים רַבִּים, וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב, וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה.

                                                                                             [ישעיהו ב' ב' - ד']

 

גם הפילוסופיה הקיומית שימרה את התבנית הזאת: הגדר את היעד, וגזור ממנו את הדרך. כך כותב נציגה היהודי, ההוגה הגדול פרנץ רוזנצווייג:

 

מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת המכלל... צריך שאחת בחייו יחרוג האדם; שאחת בחייו ייטול בידיו את קובעת היקר [כלי המכיל רעל] ברתת וביראה; שפעם בחייו יחוש את אימת עוניו ובדידותו ותלישותו מכל העולם, ולילה אחד ארוך יעמוד פנים אל פנים מול האין [ישקול להתאבד]. אולם הארץ דורשת אותו לשוב. בל ישתה הוא את הציר החום בלילה ההוא. מוצא אחר נועד לו ממיצר האין, לא הצלילה אל פי התהום הפעור. אל לו לאדם לפרוק מעליו את אימת החלד; בפחד מוות יוסיף לחיות.

                                                     ['כוכב הגאולה' עמ' 45 -46 בתרגום העברי ]

 

התבוננות בנקודת הסיום של מסע החיים, במוות, היא זאת שמקנה משמעות לחיים שעתה הם מודעים לסופיותם.

אך ישנה נקודת מבט שונה, אותה אפשר ללמוד מפרשתנו. בכדי להדק את המסע, בכדי לדייק אותו, הצורך איננו להתבונן ביעד, אלא במוצא. נקודת המוצא היא זאת המקפלת בחובה את המסע כולו. כך אומר הנביא המופלא ישעיהו:

 

שִׁמְעוּ אֵלַי רֹדְפֵי צֶדֶק מְבַקְשֵׁי ה', הַבִּיטוּ אֶל צוּר חֻצַּבְתֶּם וְאֶל מַקֶּבֶת בּוֹר נֻקַּרְתֶּם.

הַבִּיטוּ אֶל אַבְרָהָם אֲבִיכֶם וְאֶל שָׂרָה תְּחוֹלֶלְכֶם, כִּי אֶחָד קְרָאתִיו וַאֲבָרְכֵהוּ וְאַרְבֵּהוּ.                                                                               [ישעיהו נ"א א' ב']

 

כשמביטים אל נקודת הראשית, אל הצור ממנו חוצבנו ואף אחורה יותר - אל המקבת, כלי העבודה בו נוקרנו, אז מגלים את המהות העצמית. אברהם נקרא 'אחד', הוא היה יחיד, לעומתי, שונה מהאחרים, אברהם העברי שכל העולם מעבר אחד והוא מהעבר השני. התובנה הזאת חשובה להבנה העצמית כאן ועכשיו, והיא המאפשרת - תוך כדי ההבנה - לפלס את הדרך המתאימה במיוחד לעם ישראל במסעו.

רוזנצווייג הציע כדרך חיים מליאה ושלימה, את המודעות למוות. המודעות למוות, לסיום של המסע, היא זאת שמדייקת את הדרך. אפשר להציע דרך שונה והפוכה: במקום המודעות להיותנו בני תמותה, המודעות ללידה. המודעות לכך שנולדנו פעם, שלא היינו כאן מאז ומעולם, היא המנוף והנקודה הארכימדית המעלים את החיים אל המלאות. נקודת הראשית, היא הנקודה המכוננת.

העתיד - איננו ידוע [כפי שציין הספורנו], הוא לא יכול להיות המצפן. העבר, המוצא, המקור, אלה מוחלטים. החיבור אל השורשים, אל הראשית, הוא היכול להיות הנקודה הארכימדית של חיינו, המכוננת והמכוונת.