על ההסגרה [פרשת כי תצא]

על ההסגרה [פרשת כי תצא]

 

בין הציוויים הרבים בפרשתנו, מופיע הציווי הבא:

 

לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו.

עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר, בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ לֹא תּוֹנֶנּוּ.

 

בקריאות הרבות מתקופת חכמים ועד היום, צומצם היקפו של הציווי. היו שצמצמו את זהותו של העבד, הורו שלא מדובר בכל עבד. היו שצמצמו את המרחב הגיאוגרפי, הורו כי המדובר רק בבריחה מחוץ לארץ ישראל. אני מתבונן בפסוק כשהוא לעצמו, במלוא היקפו והדרו. הציווי הזה רחוק מלהיות מובן מאליו. אם מדובר בהקשר המכיר בלגיטימיות של החזקת עבדים, הרי העבד הוא רכוש אדונו. מדוע לא נסגיר אותו? אם יש ערעור על עצם מוסד העבדות, הרי יש לבטל את המוסד כולו.

אני חושב שמשמעותו של הציווי מתבהרת, דווקא על רקע מוסד העבדות שנתפס אז כמוסד לגיטימי. בהקשר הזה היה מתבקש שהצו יורה על הסגרת העבד לאדונו. האיסור על הסגרתו יכול לנבוע רק מערך עמוק של חירות, המצליח לגבור על מוסד העבדות שטרם בוטל. זה כוחו של ערך, הוא גובר על השיקול ההגיוני. הוא גובר על הממסד, הוא כוח חיים חזק מכל. הציווי הזה מזכיר לנו את דברי התורה ביחס לעבד המסרב להשתחרר:

 

וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד: אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי, לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי.

וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים, וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה, וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ, וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם.                                                     [שמות כ"א ה - ו]

 

על פסוקים אלה התנהלה השיחה בין המורה הגדול - רבן יוחנן בן זכאי - ובין תלמידיו:

 

שאלו התלמידים את רבן יוחנן בן זכאי: 'מה ראה העבד הזה לירצע באזנו יותר מכל איבריו?'

אמר להן: 'אוזן ששמעה מהר סיני [שמות כ' ב'] 'לא יהיה לך אלהים אחרים על פני', ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני [ויקרא כ"ה נ"ה] 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע, לפי שלא שמר מה ששמעה אזנו.'                                                        [ירושלמי קידושין פרק א']

 

ערך נבחן בהתנגשות עם ערך אחר, וכך היה אמור להיות כאן. בעולמה של התורה, עבד שהצליח להשתחרר מהסוגר, להינצל משעבוד, אי אפשר להחזירו אל הכלוב. למרות שטרם בשלה השעה לבטל את העבדות, במקרה שכזה - לא מסגירים.

אני נזכר באחד מגיבורי התרבות שלי - אברהם לינקולן. לינקולן הנזכר בהיסטוריה כמבטל העבדות בארצות הברית, לא היה מהרדיקלים אלא מהמתונים בהתנגדות לה. דווקא העובדה שההתנגדות שלו היתה מתונה, אפשרה לרעיונותיו להכות שורש ולשנות את המציאות. בנאום גטיסברג - בהקדשת בית הקברות לחללי מלחמת האזרחים, אמר לינקולן מילים שיכולות לעמוד כפרשנות ושיחה עם מילות פרשתנו:

 

לפני שבע ושמונים שנה הולידו אבותינו על יבשת זו אומה חדשה, אשר הורתה בחרות וייעודה באמונה כי כל בני האדם נבראו שווים.

עתה, אנו מצויים במלחמת אזרחים גדולה הבוחנת האם אומה זו, או אומה כלשהי אשר בכך הורתה ובזאת ייעודה, עתידה להאריך ימים... מוטב הוא כי אנו החיים, נקדיש עצמנו כאן למלאכה הבלתי גמורה אשר הלוחמים כאן נשאו עד עתה באצילות כה רבה... כי נגמור אומר שמתים אלו לא לשווא מתו; שאומה זו, בחסדי האל, תיוולד מחדש לחופש...

 

ראינו - ערך גובר על ההיגיון המערכתי, בוקע אל מעבר לו. יש עוד תכונה לערך, אחות לחוסר ההיגיון שלו. כאשר יש לך ערך שאתה חותר למימושו, אתה פועל באופן לא 'חסכוני' ו'כלכלי'. בואו ונתבונן בהלכה הבאה, אפשר לראותה בהקשרים אחרים אך אני בוחר להעמידה בהקשר החירות:

נשים שאמרו להם עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה ואם לאו נטמא את כולכן, יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.

                                              [רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק ה' הלכה ה']

 

זה לא הגיוני! יותר נשים תפגענה ויותר אנשים יהרגו, אם לא ימסרו להם אחד - כדרישת עובדי הכוכבים. אבל אל מול המסירה - המקבילה להסגרה בפרשתנו - לא עושים חשבון! כשם שלא נסגיר עבד מפאת ערך החירות, כך לא נסגיר אדם מפאת ערך החיים גם אם נגרום לאנשים רבים יותר למות - מפאת תוקפנות האויב.

בזבוז החיים מפאת ערך, מוביל אותי להתבונן בבזבוז. אנחנו רואים בבזבוז ערך שלישי. אסור לבזבז כסף, אסור לבזבז זמן, אסור לבזבז חיים. ראו נא את שירה של דליה רביקוביץ, הנותן זווית ראייה אחרת:

הַחַלּוֹן
מַה כְּבָר עָשִׂיתִי?
אֲנִי שָׁנִים לֹא עָשִׂיתִי כְּלוּם.
אֲנִי רַק הִסְתַּכַּלְתִּי בַּחַלּוֹן.
טִפּוֹת גֶּשֶׁם נִסְפְּגוּ לְתוֹךְ הַדֶּשֶׁא,
שָׁנִים עַל שָׁנִים.
זֶה הָיָה דֶּשֶׁא רַךְ וּמְשֻׁבָּח.
שַׁחֲרוּרִים הִתְהַלְּכוּ עָלָיו.
אַחַר כָּךְ פָּרְחוּ מַחֲרוֹזוֹת דַּקּוֹת שֶׁל פְּרָחִים זְעִירִים
בְּוַדַּאי בָּאָבִיב.
אַחַר כָּךְ צִבְעוֹנִים,
נַרְקִיסִים אַנְגְלִיִּים, לֹעַ הָאַרְיֵה
שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד.
אֲנִי שׁוּם דָּבָר לֹא עָשִׂיתִי.
חֹרֶף וְקַיִץ הִתְהַפְּכוּ בֵּין גִּבְעוֹלֵי הַדֶּשֶׁא.
יָשַׁנְתִּי כָּל כַּמָּה שֶׁאֶפְשָׁר.
הָיָה זֶה חַלּוֹן גָּדוֹל דֵּי הַצֹּרֶךְ.
כָּל מַה שֶּׁיֵּשׁ בּוֹ צֹרֶךְ
רָאִיתִי בַּחַלּוֹן.

 

ילד שבוהה בחלון, ישר גוערים בו: 'תעשה משהו!' הוא גדל ומפנים את הגערה, גוער בעצמו על חוסר המעש, על בזבוז החיים. כך סוקרת המשוררת את חייה, ושואלת שאלה נוקבת: 'מה כבר עשיתי?' אבל בסופו של השיר היא מגיעה לתובנה שאפשר לראות את החיים אחרת. הבזבוז והבהייה יש בהם צורך. לא להיות יעיל תמיד, לא בתחום הערכים ולא בחיים הפשוטים. הקיום השופע יש בו מליאות של הקיום, של החיים.

ראוי לבזבז זמן בבהייה ובהתבוננות, ראוי לבזבז חיים ולשלם כקבוצה מחיר ובלבד שלא להסגיר בידיים את אחד מבני החבורה, ראוי לבזוז רכוש ולא להשיבו לבעליו - כשמדובר באדם ובערך חירותו.