על העתיד [פרשת ניצבים]
לזכרו של שמעון פרס, איש שפניו היו אל העתיד
בתחילת פרשתנו, מציין משה מי הם הנמענים של דבריו. הוא מעביר את העם
בברית עם ריבונו של עולם, ומורה מי כלול בברית:
אַתֶּם נִצָּבִים הַיּוֹם כֻּלְּכֶם לִפְנֵי
ה' אֱלֹהֵיכֶם, רָאשֵׁיכֶם שִׁבְטֵיכֶם זִקְנֵיכֶם וְשֹׁטְרֵיכֶם, כֹּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל.
טַפְּכֶם נְשֵׁיכֶם וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בְּקֶרֶב
מַחֲנֶיךָ, מֵחֹטֵב עֵצֶיךָ עַד שֹׁאֵב מֵימֶיךָ.
לְעָבְרְךָ בִּבְרִית ה' אֱלֹהֶיךָ וּבְאָלָתוֹ,
אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ כֹּרֵת עִמְּךָ הַיּוֹם.
לְמַעַן הָקִים אֹתְךָ הַיּוֹם לוֹ לְעָם וְהוּא
יִהְיֶה לְּךָ לֵאלֹהִים, כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לָךְ וְכַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ
לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב.
וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת
אֶת הַבְּרִית הַזֹּאת וְאֶת הָאָלָה הַזֹּאת.
כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד
הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ, וְאֵת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם.
כריתת הברית עם 'אשר איננו פה עמנו היום', מעוררת תמיהה. איך אפשר לכרות
ברית במעמד צד אחד?! יתירה מזו - מי היא הקבוצה הכלולה בהגדרה 'אשר איננו פה עמנו
היום'? האם אלה החולים שנשארו באוהל? אנשים שיצאו מההיקף הגיאוגרפי מסיבה זו או
אחרת? רש"י מגדיר כך את הקבוצה הזאת: '...דורות העתידים להיות'. אם כך, השאלה
חריפה יותר: כיצד אפשר לחייב את הדורות הבאים, אלה שלא לקחו על עצמם את ההתחייבות,
אלה שתנאי חייהם יהיו שונים ותודעתם אחרת ואולי השיקולים שלהם האם להתחייב או לא
יהיו אחרים?! מי שהפליא להציב את הבעיה ולהתבונן בכל היבטיה, היה האברבנאל. הוא
תוהה: מי נתן כוח לדור המדבר... לחייב את אשר יקומו מאחריהם באומרם 'נעשה ונשמע'
ולעברם בברית ה' יתברך?!' אדם - טוען האברבנאל, לא יכול לחייב אפילו את ילדיו.
האדם הוא סיבה רחוקה לקיום המלא של ילדיו, ואין בכוחה לחייב דרך חיים תובענית
שכזאת. האברבנאל מורה כי המסורת שכל הנשמות של עם ישראל היו במעמד הברית, באה לתת
מענה לבעיה הזאת. אם כולנו היינו שם, הרי שגם מי ש'איננו פה עמנו היום' - נמצא
עמנו היום ומתחייב בברית. אך תמונה זו - טוען האברבנאל - 'יקשה על השכל להאמין
בו'. אם כך - כפי שנוהג התלמוד לומר - 'הדרא קושיא לדוכתא' - חזרה הקושיא למקומה:
כיצד נכרתת הברית עם הדורות הבאים ומחייבת אותם?
הבעיה הזאת, מזכירה בעיה הלכתית. בספר מעניין שיצא לאחרונה, מתאר ומנתח
שי עקביא ווזנר את שיטתו הלמדנית מהפכנית של הרב שמעון שקופ. הרב שקופ יצר שיטה
מהפכנית שיחד עם שיטת הלימוד של רבי חיים מבריסק שינתה את פני לימוד התלמוד. שתי
השיטות על ההבדלים שביניהן, מנתחות ניתוח אנאליטי את מושגי ההלכה. אחד המושגים בהם
דן הרב שקופ ומתוארים בספר, הוא מושג הרטרואקטיביות, או בשפה ההלכתית - החלות
למפרע. אדם מקדש אישה, בתנאי שתתן לו מאתיים זוז בתוך שלושים יום. נניח שלאחר עשרים
יום היא נותנת לו את הסכום, היא מקודשת למפרע, מהיום הראשון. המנגנון הזה הוא
תמוה. בעולם הטבע שורר החוק שהסיבה תמיד קודמת לתולדה. ואילו כאן - הסיבה לקידושין
- נתינת הכסף - מאוחרת לתולדה - חלות הקידושין. הכיצד? כדי לפתור את החידה הזאת,
מחדש רבי שמעון שקופ מושג: 'מכאן ולהבא למפרע'. כך מסביר שי ווזנר את הכלל:
...מכאן ולהבא אנו קובעים שהחלות חלה כבר
בעבר, ועל פי קביעה ווירטואלית זו אנו דנים על פי הכללים ההלכתיים הרלוונטיים. [עמ' 111]
יש כאן צירוף בין מעשה האיש שחל בנקודת זמן 1, לבין מעשה האישה שחל
בנקודת זמן 2. כאשר האישה בוחרת לבצע את המעשה בנקודת זמן 2, היא מפעילה ונותנת
משמעות למעשה האיש שנעשה בנקודת הזמן 1. שני המרכיבים הכרחיים לקיום המנגנון הזה,
שני מעשים הנובעים מבחירה מהכרעה ומרצון. כך אני מציע להבין את פרשתנו. משה כורת
ברית עם העם בנקודת זמן 1. אנחנו - שלא היינו אתו אז - מכריעים לקבל את הברית
בנקודת זמן 2. רק הצירוף של שתי ההכרעות מפעיל את מנגנון הברית. ללא הברית שכרת
משה לא היתה לה משמעות, וללא ההכרעה הבחירית שלנו אין לה פשר.
מה נדרש ממשה כדי לכונן מנגנון ברית שכזה? הוא צריך להכיר בערכו, להבין
שבלי המעשה שהוא יעשה - הדורות הבאים לא יוכלו לכרות ברית לבדם. הוא צריך להאמין
ולתת אמון בדורות הבאים, שידעו לאשר ולקיים את אשר הוא סימן.
מה נדרש מהעם כדי לכונן מנגנון ברית שכזה? הוא צריך שתהיה בו מידת הענווה
וההכרה בערכו של המנהיג שהיה בדורות קדומים, הבנה שעינו שהיתה צופיה אל העתיד
היטיבה לראות, ושאנחנו הניצבים פה היום - זקוקים לו ולא יכולים לכונן את הברית
בלעדיו. הוא זקוק ליכולת החופש הבחירה וההכרעה להבין שבלי הכרעה עכשווית, כאשר הוא
לבד, ללא המנהיג שאיננו עוד - לא תיכון הברית.
היכולת לחיות את העתיד, היא מתכונות הנבואה והמנהיגות המרשימות. אני בוחר
לסיים מסה זו המוקדשת לאיש העתיד שמעון פרס, בשיר של יאיר מפקד הלח"י, המביא
לידי ביטוי יכולת זו. אני בוחר דווקא בשיר שלו, מפני שאני חושב ומאמין שעלינו לפתח
בעצמנו יכולת לחרוג מהמחנאות שבנו - שיש לה ערך במאבקים פוליטיים. חשוב שכל אחד
ואחת מאיתנו יוכלו להתבשם מאנשי העתיד, בין אם החלום המסויים שלהם תואם לחזוננו או
לא. הערך של אנשי העתיד איננו רק בעתיד המסויים שהם רואים, אלא בעצם ההנעה שלנו אל
עבר העתיד. המגדלור על חוף הים מניע את אנשי הספינה לא לפחד מההפלגה. אנחנו מתווכחים
מהו החוף אליו עלינו לחתור, אך שותפים בצורך לחלום ולא לשקוט על השמרים.
הוּא
יָבוֹא. בּוֹא יָבוֹא הַגָּדוֹל בַּיָּמִים!
אַרגְּמַן-מְלוּכָה
– כְּתֵפָיו,
לְרֹאשׁוֹ
אַפִּריוֹן – שְׁמֵי-צִיּוֹן הַכְּחֻלִּים,
וְהַשֶּׁמֶשׁ
- עֲטֶרֶת-זָהָב.
הוּא
יָבוֹא, בּוֹא יָבוֹא, הַגָּדוֹל בַּיָּמִים!
הַפּוֹרֵק
אֶת הָעֹל, הַגּוֹאֵל.
הַזּוֹקֵף
כְּפוּפִים וּמַתִּיר אֲסוּרִים –
יוֹם-חֵרוּת
בְּמַלכוּת-יִשׂרָאֵל.
הוּא
יָבוֹא וְהַשֶּׁלַח – שַׁרבִיט בְּיָדָיו,
כְּמִכלוֹל-הַמַּלכוּת
יֶשַׁע-יָהּ.
וְעַצמוֹת
לוֹחֲמֵי-הַחֵרוּת – עֲבָדָיו
תְּכַסֶּה
כֶּעָפָר נְשִׁיָּה.
שבט
תרצ"ד
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה