על היום הזה [פרשת כי תבוא]
באמצע הפרשה, באמצע נאומו של משה, הוא פונה אל העם ואומר:
וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם
אֶל כָּל יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל: הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ
לְעָם לַה' אֱלֹהֶיךָ.
האמירה תמוהה, והיא הובילה לדברי חכמים:
פתח רבי יהודה בכבוד תורה ודרש: 'הסכת ושמע
ישראל, היום הזה נהיית לעם'.
וכי אותו היום נתנה תורה לישראל? והלא אותו
יום סוף ארבעים שנה היה?! אלא ללמדך: שחביבה תורה על לומדיה בכל יום ויום כיום שנתנה
מהר סיני.
[ברכות
ס"ג ע"ב]
הביטוי 'היום הזה' חוזר עוד פעמיים בפרשתנו:
הַיּוֹם הַזֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מְצַוְּךָ לַעֲשׂוֹת
אֶת הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאֶת הַמִּשְׁפָּטִים, וְשָׁמַרְתָּ וְעָשִׂיתָ אוֹתָם בְּכָל
לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשֶׁךָ.
וְלֹא
נָתַן ה' לָכֶם לֵב לָדַעַת וְעֵינַיִם לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לִשְׁמֹעַ עַד הַיּוֹם
הַזֶּה.
כל הפיסות האלה מצטרפות לתמונה אחת, תמונת זמן וחווייתו. התמונה הזאת
שומטת את הניסיון ואת הזיכרון, רואה את הרגע ואת העכשיו כהתרחשות ראשונית. מבחינה
אובייקטיבית, לא נכון לומר שהיום הזה נהיה העם לעם. זה לא קרה באותו היום, ולא היה
הבדל בין אותו היום ליום שאחריו או ליום שלפניו. מבחינה סובייקטיבית הטענה נכונה.
מי שחווה את הרגע, את הרף העין במלואו, כאן ועכשיו מתרחשים הדברים. הזיכרון מבלבל,
הוא הופך את העבר להווה. כך גם הציפייה או החרדה מפני העתיד. צריך לדעת לפרק את
המנגנונים האלה, כדי לחוות את 'היום הזה' כהתרחשות. כך כותב רבי נחמן מברסלב:
|
אצל העולם השכחה היא חסרון גדול
בעיניהם. אבל בעיני יש בהשכחה מעלה גדולה. כי אם לא היתה שכחה, לא היה אפשר
לעשות שום דבר בעבודת השם יתברך, אם היה זוכר כל מה שעבר עד עכשיו וכו', לא היה
אפשר לו להרים את עצמו לעבודתו יתברך בשום אופן, גם היו מבלבלים את האדם מאד כל
הדברים שעוברים עליו. אבל עכשיו על ידי השכחה נשכח מה שעבר, ואצלו אמר רבי ז"ל
הדרך שכל מה שעבר והלך, נפסק והולך לחלוטין ואינו חוזר בדעתו עוד כלל. ואינו
מבלבל כלל עצמו עוד במה שכבר עבר והלך וכו'
[שיחות הר"ן
כ"ו]
|
|
|
קירקגור, אבי האקזיסטנציאליזם, נוגע באותו האזור מכיוון אחר:
הזמן הוא שלשלת אינסופית. החיים הזמניים, החיים בזמן בלבד, הם חיים ללא
הווה. לשם ציון החושנות נוהגים בדרך כלל לומר שהיא כהרף עין, ובהרף עיין בלבד. הרף
העין נתפס כאן כדבר מה מופשט, תלוש מן הנצחי. ואם דבר זה צריך להיות תוכנו של
ההווה, הרי אין זה אלא פרודיה שלו. ההווה הוא הנצח, או נכון יותר: הנצח הוא
ההווה, וההווה הוא מלא תוכן, הוא בעל משמעות.
[מושג האימה]
במציאות
האובייקטיבית, התנועה שהיא הזמן אינה 'משתהה' ועל כן אין הווה. השפה מציינת זאת
בביטוי 'כהרף עין'. הביטוי 'כהרף עין' הוא פרודיה של ההווה, כלומר - הוא לא
ההווה. אין דבר כזה 'באמת', כי אין שהות של הווה אפילו כהרף עין. ההווה הוא הנצח, כלומר הוא לא שהות של הרף
עין אלא זרימה תמידית. אם כן הנצח הוא ההווה הדינאמי הנע תמיד, והוא מלא תוכן
ובעל משמעות. זאת איננה התפלפלות פילוסופית, זאת דרך לחיות את הכאן ואת העכשיו
ואת 'היום הזה'.
...אמר רבי יוחנן משום רבי יוסי: מנין שאין מרצין
לו לאדם בשעת כעסו? שכתוב: [שמות ל"ג] 'פני ילכו
והנחתי לך'; אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך.
וכי יש כעס לפני הקדוש ברוך הוא?
כן, ששנינו [תהלים
ז'] 'ואל זועם בכל יום'.
וכמה זעמו?
רגע.
וכמה רגע?
אחד מחמשת ריבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים
ושמנה בשעה, וזו היא רגע, ואין כל בריה יכולה לכוון אותה שעה, חוץ מבלעם הרשע, שכתוב
בו: [במדבר כ"ד] 'ויודע דעת עליון'.
הכיצד?! דעת בהמתו לא היה יודע - דעת עליון היה
יודע?
אלא: מלמד, שהיה יודע לכוון אותה שעה שהקדוש ברוך
הוא כועס בה. וזהו וזה שאמר להם נביא לישראל: [מיכה
ו'] 'עמי זכר - נא מה - יעץ בלק מלך מואב' וגו'.
מהו [מיכה
ו'] 'למען דעת צדקות ה' '?
אמר רבי אלעזר: אמר להם הקדוש ברוך הוא לישראל:
דעו כמה צדקות עשיתי עמכם שלא כעסתי בימי בלעם הרשע, שאלמלי כעסתי - לא נשתייר משונאיהם
של ישראל שריד ופליט.
כעסו
של אלוהים הוא 'הרף עין', הוא נקודה בזמן המתמשך. הוא נקודה יוצאת דופן, רק בה
יש כעס. בלעם היודע, רואה את המהות הנצחית הכוללת כעס. אך מכיוון שזאת מהות
דינאמית ומשתנה, יש גם חירות וחופש של ריבונו של עולם - להימנע מהרף העין המהותי
הזה.
אנחנו
בני אדם החיים בזמן, וככאלה יכולים להיות שבויים בזיכרון ובעבר. אך יש לנו גם
אפשרות להשתחרר מהעבר, לחיות 'היום הזה'. לחיות את הרגע, יכול להיות אופן חיים
מסוכן. אופן חיים המאפשר התפרצות של כוחות פוגעניים הרסניים, של כעס. אנחנו חיים
בתרבות שמקדשת את ההתפרצות, הבלימה נתפסת בה כהדחקה המובילה לחולי. אבל יש תמונת
עולם שונה, בה חיי 'היום הזה' מלווים בחירות ובחופש. אפשר להכריע להימנע מכעס,
מתוך אהבה, מתוך ערך של בלימת הפגיעה באחר.
|
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה