על הקודש ועל החול [פרשת וירא]

על הקודש ועל החול [פרשת וירא]

פרשת השבוע, מזמנת לנו את אחת הדוגמאות המרתקות לאפשרויות השונות להתבונן במציאות:

וַיֵּרָא אֵלָיו ה' בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא, וְהוּא יֹשֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם.

וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלֹשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו, וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה.

וַיֹּאמַר: אֲדֹנָי, אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ.[1]

 

מי נגלה לאברהם? ריבונו של עולם או שלושה אנשים? אל מי הוא פונה בבקשה כי לא יעבור מעליו - אל ריבונו של עולם או אל האנשים - פותח בלשון רבים ואז עובר בלשון יחיד בפנותו לגדול שבהם? רש"י תמצת את שתי האפשרויות בהבאת דברי המדרש:

ויאמר: 'אדני, אם נא' וגו' - לגדול שבהם אמר, וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור, וכיון שלא יעבור הוא, יעמדו חבריו עמו, ובלשון זה הוא חול. דבר אחר קודש הוא, והיה אומר לקדוש ברוך הוא להמתין לו עד שירוץ ויכניס את האורחים.[2]

יש כאן תופעה מרתקת: תמונה אחת שאפשר לראות אותה כקודש, ואפשר לראות אותה כחול! מה המשמעות של התופעה הזאת?

יש לכך שתי משמעויות, האחת בשדה תורת ההכרה, והשניה בשדה תורת האלוהים. בשדה תורת ההכרה, היא מנכיחה את חשיבותה של התמונה יותר מאשר הדבר כפי שהוא לעצמו. הפרשנות גוברת על המקור. התודעה על המציאות.

בשדה תורת האלוהים, עולה מכאן אתגר מרתק לחדד את ההבחנה בין קודש לחול, ובמושגים מודרניים: בין דתיות לבין חילוניות.

יש הסוברים, כי המציאות על פי האדם הדתי והמציאות על פי האדם החילוני, שונות זו מזו. המציאות על פי האדם הדתי היא העולם וריבונו של העולם, יש בה אירועים היסטוריים - התגלות סיני, נס קריעת ים סוף ועוד. המציאות על פי האדם החילוני היא העולם ללא ריבון, וההיסטוריה איננה כוללת את האירועים הנזכרים. אך פרשתנו מציעה אפשרות אחרת. המציאות היא מציאות אחת, לו היתה מצלמה מצלמת את ההתרחשות היתה תמונת הצלם הדתי [קודש] ותמונת הצלם החילוני [חול] - זהות. אלא שאת אותה התמונה אפשר לתאר בלשון קודש, ואפשר לתאר בלשון חול.

מה החשיבות של ההבחנות האלה?

ראשית - יש גרעין יציב של עובדות. אין כאן ויכוח מה קרה. היציבות הזאת מאוד חשובה. הרבה אנשים מתבלבלים, לא ברור להם שיש עובדות, נראה להם שיש רק פרשנויות, נרטיבים ותיאורים.

שנית - יש מכנה משותף עמוק בין הדתי ובין החילוני. התמונה תמונה אחת, והשפות המתארות אותה - שתיים. זה יוצר קרבה גדולה, וגם יכולת ללמוד את אותה התורה גם בלשון קודש וגם בלשון חול. גם האדם הדתי וגם החילוני יכולים ללמוד תורה.  

שלישית - הקרבה הזאת מאפשרת לאדם אחד לנוע בין השפות. כמו אדם דו לשוני, כך יכול אדם לנוע בין התרחשויות אותן הוא מתאר בשפת החול, ובין התרחשויות אותן הוא מתאר בשפת הקודש.

בואו ונוסיף עוד התבוננות. בתמונה שהצבנו, מופיעים שלושה אנשים. אברהם פונה אליהם בעזרת המילה 'אדני', היכולה להתפרש כקודש ויכולה להתפרש כחול. והנה, בפרק הבא, נוקטת התורה בדרך אחרת:

וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר סְדֹם, וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה.[3]

וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים אֶת יָדָם וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ.[4]

בפרק הקודם - ה'אנשים' היו הדבר, 'אדני' קודש היה תיאור אחד, ו'אדני' חול היה תיאור שני. כאן - על כורחנו 'מלאכים' זה תיאור אחד והוא שייך לשפת הקודש, ו'אנשים' תיאור שני והוא שייך לשפת החול. אם כך, מה הגרעין המוצק, העובדה, שאותה מתארות שתי השפות?

אני חושב שכאן צריך לנקוט בדרך אחרת. בתחילה הם היו 'מלאכים' - ישויות השייכות לאזור הדתי, ואחר כך הם היו 'אנשים' - ישויות השייכות לאזור החילוני. כשהם הגיעו הם הגיעו כמלאכים. אבל בשעת ההתרחשות, כשאנשי סדום צרו על הבית, כשהרוע האנושי התפרץ, הם פעלו כאנשים.

אל מול הרוע אין מקום למלאכים. כאן ניצב האדם באנושיותו, בבדידותו, ונאלץ או נחלץ להילחם בו. הפריווילגיה של חיפוש אלוהים לא נמצאת בשעת הקרב, זאת השעה לפעולה, האדם בגופו וברוחו האנושית.

יש אנשים שבשעת צרה נוקטים בשפה הדתית, גם כאשר היא איננה שגורה על לשונם בחיי היום יום הפרוזאיים. התורה מתארת מצב הפוך. בשעת רוגע, אפשר להתבונן ולראות במציאות את המעל ומעבר לה, את העקבות של האלוהי. אך בשעת משבר, צריך להתכנס באנושי שבנו, ובעזרתו להילחם ברוע.

 

 

 

---

[1] בראשית י"ח א' - ג'.

[2] כך פתחתי את המסה לפרשת וירא בשנה שעברה. אלא שאז הובלתי את ההתבוננות למושג הכנסת האורחים, עתה לכיוון האחר של שתי התמונות.

[3] י"ט א'.

[4] שם י'.