על האמת ועל השקר [פרשת תולדות]
התנהלותה של רבקה בפרשת ברכת בניה, ובעקבותיה - התנהלותו של יעקב,
מעוררות תהיות ושאלות קשות. רבקה עודדה את יעקב לשקר. אי אפשר לברוח מהמציאות הקשה
הזאת. האם מותר לשנות מהאמת, גם כשברור לך שהמטרה ראויה? מה גובר על מה, חובת
הציות לאם או המחויבות לאמת? השאלות קשות, אך אני רוצה - בעקבות הפרשה - להתבונן
בשאלת היסוד שהיא שאלה בסיסית ופשוטה יותר: האם מותר לשקר? אם לא - מדוע?
את השאלה הזאת אפשר לשאול בשני אופנים: מצד התורה ומצד המוסר. התבוננות
בשני האופנים, מורה שבשניהם התשובה רחוקה מלהיות פשוטה. מצד התורה, יש רק שני
מקומות בהם מופיע האיסור לשקר. חכמים פרשו את שניהם בהקשר של עדות בבית דין, ולא
בהקשר של חיי היום יום:
מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק...[1]
לֹא תִּגְנֹבוּ וְלֹא תְכַחֲשׁוּ וְלֹא תְשַׁקְּרוּ
אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.[2]
האם מותר לומר דבר שקר, בלי מטרה לפגוע, מבלי להשיג משהו, סתם כך? אם כתוצאה
מהשקר הוא יפגע באופן ממוני - הצו המוסרי הכללי המורה לי לא לפגוע באחר, מורה לי
גם לא לשקר לו. אבל אם אין פגיעה בו - מותר או אסור? ואם אסור - למה? הנביא ישעיהו
מוכיח את העם:
הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע,
שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.[3]
אפשר להבין שהטענה של ישעיהו היא, כי מי שמשקר ואומר על חושך שהוא אור,
סופו שישקר ויאמר על רע שהוא טוב. מי שאומר על רע שהוא טוב, סופו שיעשה את הרע,
כלומר יפגע באחר - וזה עומד בסתירה לחוק היסוד המוסרי.
אך אני מתעקש ושואל: נניח שהוא לא אומר על רע שהוא טוב. הרע הוא רע והטוב
הוא טוב. נניח שהוא רק אומר על האור שהוא חושך. מה אז?
פר גינט, גיבור מחזהו של הנריק איבסן, הוא נער בעל דמיונות, המספר
לסובבים אותו שקרים משקרים שונים ומשונים. בתחילת המחזה הוא מספר לאמו על מרדף של
אייל ענק. האם הולכת שבי אחר הסיפור, ולבסוף מתפקחת ומכירה כי בנה שיקר לה. כך היא
אומרת לו:
[ארסית] כן, נאים הם השקרים!
אם לשקר אין רגלים,
מטפס הוא על הרים,
מפרכס עד אין הכיר בם
את פניו המכוערים.
מסחבות בלות תפרת
בכזבים בגדים יפים,
בנשרים אותם הדרת,
בעבים ובשחפים!
ומרב גנבת הדעת
כפתיה אני שומעת
להג זה והבל פה
שידעתי כבר על פה![4]
האם נפגעת, מרגישה עצמה כפתיה. בתרגום, נעזרת המתרגמת בביטוי 'גנבת דעת'.
בלשון התנ"ך, הביטוי הוא 'גנבת הלב':
וַיִּגְנֹב יַעֲקֹב אֶת לֵב לָבָן הָאֲרַמִּי,
עַל בְּלִי הִגִּיד לוֹ כִּי בֹרֵחַ הוּא.[5]
וַיַּעַשׂ אַבְשָׁלוֹם כַּדָּבָר הַזֶּה לְכָל
יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָבֹאוּ לַמִּשְׁפָּט אֶל הַמֶּלֶךְ, וַיְגַנֵּב אַבְשָׁלוֹם אֶת
לֵב אַנְשֵׁי יִשְׂרָאֵל.[6]
בשני המקרים האלה, גנבת הדעת פוגעת באחר ומזיקה לו. יעקב לוקח את הבנות
ואת הצאן של לבן, אבשלום - את המלוכה של דוד. מבחינה זו, הדוגמה לא מתאימה לבעיה
בה אנחנו מתבוננים. אבל הביטוי, הוא ביטוי חזק המעשיר את הדיון שלנו. בלשון החכמים
- ובעקבותיה בהלכה, הפך הביטוי מ'גניבת הלב' ל'גניבת דעת'. כך כותב הרמב"ם:
אסור לאדם להנהיג עצמו בדברי חלקות ופיתוי,
ולא יהיה אחד בפה ואחד בלב אלא תוכו כברו. והעניין שבלב הוא הדבר שבפה, ואסור לגנוב
דעת הבריות... ואפילו מלה אחת של פיתוי ושל גניבת דעת אסור, אלא שפת אמת ורוח נכון
ולב טהור מכל עמל והוות.[7]
למה?! אם גניבת הדעת והלב פוגעת באחר, מסיבה לו נזק, ניחא. אך אם לא?
בכדי לענות על השאלה הזאת, בואו ונתבונן במושג ה'אמת'. מהי ה'אמת'? האמת
היא תיאור של יחס בין השפה ובין המציאות. אם אני אומר את המשפט 'עכשיו יום', עלינו
לבדוק את מצב העניינים. אם השמש זורחת אור שפוך על המרחב ועכשיו יום - המשפט שלי
אמיתי. אם השמש כבר שקעה וחושך פרוש על המרחב כלומר שעכשיו לילה - המשפט שלי שקרי.
ההתאמה הזאת, היא הבסיס להתמצאות שלנו במרחב. אם עכשיו יום, אני יוצא החוצה והולך
לדרכי. אם עכשיו לילה - עלי לקחת פנס. אך גם אם יש פנס רחוב, הידיעה שיש התאמה
נותנת יציבות לחיי. פניו המכוערים של השקר - כפי שאומר איבסן - הם הבלבול האוחז
בנו כשאין התאמה בין השפה ובין המציאות.
דרגה גבוהה יותר של אמת, היא ההתאמה בין הפנימי לחיצוני עליה כותב
הרמב"ם. 'תוכו כברו' - הוא אדם המשרה עלי ביטחון. אני יכול לדבר אתו
בחופשיות, לדעת שמילה זו מילה והיא משקפת את אשר בלבו.
החיים מסובכים, ולפעמים יש חובה לשקר. חכמים הורו על סדרת מקרים בהם -
לדעת בית הלל ולא לדעת בית שמאי - ראוי לשנות - כלומר לשקר - משום דרכי שלום.[8] האם
המקרה של ברכת יצחק לבניו היה מקרה שכזה? השאלה קשה. מכל מקום, מקרי הקצה לא משנים
את הערך הבסיסי - ערך האמת. העולם שלנו הוא עולם המנתק את הקשר בין השפה ובין
המציאות. הבדיה, השקר, הפרסומת והתעמולה - הפכו לדברים מותרים וראויים. חכמים
החמירו מאוד בשימור הקשר הזה - הם אסרו על
המוכר לערבב פירות חדשים בישנים, ואפילו לפרכס - לשטוף את הפירות בכדי שיראו טריים
ממה שהם באמת.[9]
השקיפות, ההתאמה, המילים המתארות את אשר ישנו ולא אשר איננו, אלה הם הכלים
הפשוטים, המקנים יציבות לחיינו. בלעדיהם, הכל רועד לא ברור ומעורר חרדה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה