על המקרה ועל האופי [פרשת חיי שרה]

על המקרה ועל האופי [פרשת חיי שרה]

העבד יוצא לבצע את אשר הטיל עליו אברהם, למצוא אישה לבנו ליצחק. הוא בתפילה אל ריבונו של עולם:

וַיֹּאמַר: ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הַקְרֵה נָא לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם.

הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם.

וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה: שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה, אֹתָהּ הֹכַחְתָּ לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי.[1]

האזנה קשובה לדברי העבד, מורה כי הוא בדבר בשתי שפות שונות. השפה האחת, היא שפה דתית. בשפה הזאת, הוא מסיר מעל עצמו את האחריות. הוא מבקש כי ריבונו של עולם יבחר את האישה, הוא 'יוכיח' - יברר, כפרשנותו של רש"י - כי היא האישה הראויה. הוא 'יקרה' - יזמן כפירושו של רש"י, יבנה את המציאות כך שהאישה הראויה תגיע אל העבד. השפה השניה, היא שפה חילונית אנושית. העבד מעצב את המבחן, המבחן חושף את התכונה האנושית - טוב הלב - המורה לדעתו כי זאת האישה המתאימה ליצחק.

מה היחס בתודעתו של העבד בין שתי השפות האלה? אפשר לטעון שכל אחת מספיקה לעצמה, ואפשר לטעון שהן משלימות זו את זו. אני בוחר באפשרות השנייה, השפות משלימות זו את זו. גם את ההשלמה אפשר לראות באחת משתי דרכים:

הדרך האחת: שפת היסוד של העבד היא השפה הדתית. הוא מצפה שהקדוש ברוך הוא יזמן לו את האישה היעודה. אלא שבניגוד לאחרים שהיו מסתפקים בכך, הוא חושב שהאדם צריך להתאמץ בכל כוחותיו להשגת המטרה הזאת. במקורות היהדות קראו למאמץ הזה 'השתדלות'. ההשתדלות על פי תמונה זו - היא תנאי הכרחי להשגת המטרה, אבל היא איננה סיבה לה. הסיבה היא פעולתו של ריבונו של עולם, אלא שהוא לא יפעל אם האדם לא ישתדל.

הדרך השניה: שפת היסוד של העבד היא השפה החילונית. על האדם מוטלת החובה והאחריות להתמודד עם אתגרי החיים. הוא בכוחותיו - המוגבלים - מפלס את הדרך אל עבר השגת יעדיו. אלא שהאדם - על פי תמונה זו - איננו מסוגל לבדו להגיע אל יעדיו. אם הוא דובר אך ורק בשפה החילונית, נגזר עליו לעולם להיות בדרך אל היעד ולא להגיע אליו. אם הוא דובר גם את השפה הדתית, הוא יכול לפנות בה אל ריבונו של עולם בבקשה כי ישלים את אשר הוא לא מסוגל להשלים. בתמונה זו - בניגוד לקודמתה - מעשה האדם הוא מעשה ממשי וסיבתי בהגעה אל היעד, אלא שהוא זקוק להשלמה. אני בוחר באפשרות השניה.

שני מקורות מתפרשים על ידי, בהתאם לתמונה השניה. האחד - המשנה במסכת אבות:

הוא היה אומר: לא עליך המלאכה לגמור ולא אתה בן חורין ליבטל ממנה...[2]

 

'הוא' הוא רבי טרפון. טענתו היא כי המשימה של האדם היא להתמיד במשימתו, אך לא לסיים אותה. על פי דרכנו, הטענה אף חריפה יותר: האדם לא מסוגל לסיים את משימתו, אך חובתו להתמיד בחתירה אליה. ועוד אנחנו מוסיפים על דברי רבי טרפון: אומנם לא עליך המלאכה לגמור, אך - כדובר השפה הדתית - עליך לפנות אל יושב מרומים כדי שהוא יגמור את המלאכה. דברי רבי טרפון מקבלים עוד פשר ועומק, אם מוסיפים עליהם את דבריו במשנה הקודמת:

 

רבי טרפון אומר:

היום קצר, והמלאכה מרובה, והפועלים, עצלים והשכר הרבה, ובעל הבית דוחק.[3]

 

המשנה הזאת, מציירת את המסגרת שבה משובצת הממרה שהבאנו קודם לכן. המסגרת של החיים מתוארת על ידי רבי טרפון, היא מסגרת של עבודה. בתוך ההקשר הזה, 'לא עליך המלאכה לגמור'. מפתיע! הרי בעל הבית דוחק - לגמור. ובכל זאת, לא עליך. מכאן חריפות ההכרה במגבלה האנושית לעמוד במשימה עד תום. והנה עוד מובאה, מ'מסילת ישרים' של רבי משה חיים לוצאטו:

 

...ופשוט הוא שאפילו אם יפקח האדם על עצמו, אין בכוחו לינצל אלולי הקדוש ברוך הוא עוזרו, כי היצר - הרע תקיף מאד, וכמאמר הכתוב (תהלים ל"ז): 'צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו, ה' לא יעזבנו וגו'. אך אם האדם מפקח על עצמו, אז הקדוש ברוך - הוא עוזרו וניצול מן היצר - הרע, אבל אם אינו מפקח הוא על עצמו, ודאי שהקדוש - ברוך - הוא לא יפקח עליו. כי אם הוא אינו חס, מי יחוס עליו. והוא כעניין מה שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ברכות ל"ג): 'כל מי שאין בו דעה אסור לרחם עליו'. והוא מה שאמרו (אבות ג'): 'אם אין אני לי מי לי'.[4]

האטום הראשוני - 'אם אין אני לי מי לי', האדם אחראי על חייו ועל מימוש מטרותיו. על הבסיס הזה קיימת המודעות שאי אפשר לבצע את המשימה עד תום.

התמונה הזאת היא בעלת משמעות לאדם באשר הוא אדם, היא מובילה לצירוף הפכים של נחישות ואחריות יחד עם ענווה וצניעות. השפה הדתית לא משנה זאת, היא נוסכת מרכיב של אופטימיות למרות חוסר השלימות של האדם. מורי ורבי הרמן כהן טען, כי האופטימיות הזאת מתגבשת לכדי המושג 'משיחיות'. מושג ה'משיחיות' הושחת בשפתנו, והוא מסמן לרבים ניתוק מהמציאות וניסיון להגשים מטרות הזויות. אך משמעו על פי כהן - ואני ממשיך את דרכו: מודעות רציונאלית לגבולות היכולת האנושית, והשלמה של אופטימיות ותקווה. על פי תמונה זו יהא זה פשר תפילתו של עבד אברהם: האחריות מוטלת עלי. על כן אבקש מהנערה להטות כדה ולהשקותני. אך אני מודע לכך כי רק נס יזמן לי דווקא את הנערה טובת המזג אותה אני מחפש, הסיכוי אפסי למצוא אדם שהוא באמת טוב. אני מודע לכך, אך אינני מרפה ממאמצי, ולא עוד - אני אופטימי ומקווה ומתפלל, כי אכן אמצא.

 

 

 

 

---

[1] בראשית כ"ד י"ב - י"ד.

[2] אבות ב' ט"ז.

[3] שם ט"ו.

[4] פרק ב'.