על הרצון [פרשת תרומה]
פרשת תרומה קובעת לעצמה מסגרת מפתיעה, רחוקה מלהיות מובנת מאליה:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ
לִי תְּרוּמָה, מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ, תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.[1]
רש"י מסביר: 'ידבנו לבו' - לשון נדבה, והוא לשון רצון טוב.
המשכן כולו על יריעותיו בדיו עציו וכליו, עומד על אדני הרצון הטוב. אפשר
היה להעמיד אותו על אדני החובה, התורה בוחרת להעמידו על בסיס הרצון. זאת הזדמנות
עבורנו להתבונן ברצון, לראות את פניו המגוונים והשונים. לאחר שיהיה בידינו תיאור
גדוש של הרצון, נשוב אל הפרשה ונראה אם היא מונהרת באור חדש - אורו של הרצון.
ההבחנה הראשונה, הרצון הוא תנועה של התודעה לקראת מטרה. על כן ישנם שני
מצבים: האחד - לפני מימוש הרצון, השני - לאחר המימוש.[2] הרצון
הוא רצון של סובייקט, אך הוא יכול לעבור הפשטה ומכאן נולדת - 'עת הרצון'.[3] הרצון
כאן הוא חלק מהיש, וריבונו של עולם - 'זורם' איתו. בלשון החכמים, רווח הביטוי 'יהי
רצון'[4]. אפשר
לטעון כי למעשה הוראתו - 'יהי רצון מלפניך' כלומר הרצון שלך, אבל אפשר - וכך אני
חושב - לראות כאן הפשטה וניתוק והעמדת 'רצון' כשהוא לעצמו. יש כאן עוד הוראה: האדם
לא רק מבקש שיהיה רצון אלא גם מפעיל אותו. כל רצון - אפשר לגרום לו שיהיה. כשם
שאפשר להפעיל את הרצון - 'יהי רצון', כך גם אפשר לבטל את הרצון.[5] ההתרחשויות בעולם יכולות להיות בהתאם לרצון,
ויכולות להיות בניגוד לרצון.[6]
לעיתים יש תנועה - בתחילה בניגוד לרצון ובהמשך בהתאמה לו [או להיפך].[7] כשיש
שני שחקנים במערכת, הרצונות יכולים להתנגש. מכאן נובע ה'ריצוי' [התאמת רצון
לרצון],[8] או
המרד - אי התאמת הרצונות.[9] הרצון
הוא הפכו של האונס, נחלק לרצון ללא כוונה - השוגג, או לרצון עם כוונה - המזיד.[10]
כל ההבחנות האלה מורות, שדה הרצון הוא שדה עשיר ברצונות מרצונות שונים. היו
הוגים שהעמידו את היש כולו על הרצון. אחד מיוחד שבהם הוא ארתור שופנהאואר, כל משנתו
סובבת סביב הרצון. הנה ציטוט אחד מיני רבים:
...הרצון הוא הדבר כשהוא לעצמו, התוכן
הפנימי, המהות של העולם... החיים, העולם החזותי [הניתן לראיה], התופעה, הוא רק
האספקלריה של הרצון. לכן זו תלווה אותו בהדיקות בלתי ניתקת, כמו ליווי הצל את
הגוף...[11]
בהגות היהודית, משנתו של הרב קוק מתקרבת לתמונת עולם שכזאת הרואה ברצון
את חזות הכל:
אי אפשר להבין את פליאת הרצון של האדם,
בכל פאר חופשו, [אלא] רק בתור ניצוץ אחד מהשלהבת הגדולה של הרצון הגדול שבכל
ההוויה כולה, הופעת רצון כל העולמים, ברוך הוא. בהתקדשותו של הרצון הרי הענף דומה
לשרשו הגדול, יונק ממנו ומתחבר אליו ומתמלא מאורו שפעת חייו, מתמלא אותו המילוי
הנצחי השלם שלו.[12]
לאחר הטיול הזה במחוזות הרצון, נחזור אל פרשתנו. המשכן נבנה על אדני
התרומה, על בסיס נדיבות הלב. אפשר להעמיד אותו כמקדש של פילנתרופיה, של שביעות
רצון של אנשים מעושרם ומהישגיהם. אבל אפשר
להעמיד אותו כמקדש לכוח הרצון, לתשוקה הבוערת המניעה את האדם להישגים מעל ומעבר
לרף היכולת שלו.
כְּאַיָּל תַּעֲרֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם,
כֵּן נַפְשִׁי תַעֲרֹג אֵלֶיךָ אֱלֹהִים.
צָמְאָה נַפְשִׁי לֵאלֹהִים לְאֵל חָי,
הרצון, הערגה, הצימאון - אלה הכוחות המניעים את האדם. הם שמים לו גבול של
ענווה, הוא מודע לכך שהשלמתו היא מהאחר לו ולא מעצמו. ה'מתי' מכוון אותו אל העתיד,
אל המעבר להווה ולעבר. משכן של שביעות רצון, עלול להתדרדר ולהסתאב ולגרור אתו את
השחתת האדם. משכן של כמיהה של העדר ושל חסר העורג למילוי, יכול להעלות את האדם אל
מעבר לעצמו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה