על הקרבה [פרשת ויקרא]
ספר ויקרא, הוא ספר הקורבנות. העיסוק בפרשת הקרבנות, מעלה כפעם בפעם את
שאלתם. הקרבנות אינם חלק מחיי איש ההלכה העכשווי, האם הם חלק מחזונו ומתקוותו להתחדשותם?
נחלקו הדעות, יש מטים לכאן ויש לשם. השיקולים בעד העמדת הקרבת הקרבנות כחלק מהחלום
ומהתקווה, הם משני סוגים. האחד - טענה קטגורית: כל צו מצווי התורה ראוי שיהיה חלק
ממסגרת המעשים הראויים. השני - הקרבת הקרבנות היא מעשה רב משמעות, עוצמתו מזעזעת
את הנפש הרגישה. חוזקו של המעשה - למשל ביחס לתחליף, לתפילה - היא העילה להיותו
חשוב ונחשק. השיקולים לראות את הקרבנות כעולם שנגמר ולא ישוב עוד - גם בבחינת חלום
- אף הם משני סוגים. האחד - הנביאים כבר הורו על התנוונות מוסד הקרבן, על כן אין
מקום להחזיר אותו כשהתנוונותו ידועה מראש. השני - האדם המודרני מוצא עצמו מנוכר
לסוג כזה של עבודת אלוהים, היא לא מתאימה למערך הנפשי שלו. ברצוני להוסיף - לשני
צדדי המחלוקת - שיקול מסוג נוסף.
המילה 'קורבן' מכילה בתוכה את השורש 'קרב', היא ביטוי ל'קרבה' בין ריבונו
של עולם ובין האדם. בואו ונתבונן במושג ה'קרבה'. מושג ה'קרבה' הוא הפוך למושג
ה'ריחוק'. מושג ה'קרבן' מקפל בחובו את ההנחה שה'קרבה' רצויה וה'ריחוק' איננו רצוי.
במערך יחסים - הן בין אדם לאדם והן בין אדם לאלוהים, נראה על פניו שכך הם פני
הדברים. אל הטוב והאהוב ראוי להתקרב, הריחוק ממנו הוא רע. הנה כמה דוגמאות:
קָרוֹב
ה' לְנִשְׁבְּרֵי לֵב וְאֶת דַּכְּאֵי רוּחַ יוֹשִׁיעַ.[1]
קָרוֹב
אַתָּה ה' וְכָל מִצְוֹתֶיךָ אֱמֶת.[2]
קָרוֹב
ה' לְכָל קֹרְאָיו לְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָאֻהוּ בֶאֱמֶת.[3]
לָמָה ה' תַּעֲמֹד בְּרָחוֹק, תַּעְלִים
לְעִתּוֹת בַּצָּרָה.[4]
אֵלִי אֵלִי לָמָה עֲזַבְתָּנִי, רָחוֹק
מִישׁוּעָתִי דִּבְרֵי שַׁאֲגָתִי.[5]
אבל יש גם תמונה הפוכה. לעיתים קרבת היתר קשה מידי, ומי שרגיש לאיזוני
הנפש יודע שצריך ריחוק יחסי:
וַיֹּאמֶר: אָנֹכִי אֱלֹהֵי אָבִיךָ, אֱלֹהֵי
אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. וַיַּסְתֵּר מֹשֶׁה פָּנָיו, כִּי יָרֵא
מֵהַבִּיט אֶל הָאֱלֹהִים.[6]
וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אַתָּה עִמָּנוּ
וְנִשְׁמָעָה וְאַל יְדַבֵּר עִמָּנוּ אֱלֹהִים, פֶּן נָמוּת.[7]
וַיֹּאמַר: הַרְאֵנִי נָא אֶת כְּבֹדֶךָ.
...
וַיֹּאמֶר: לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי,
כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי.
וַיֹּאמֶר ה': הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי, וְנִצַּבְתָּ
עַל הַצּוּר. וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי, וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר, וְשַׂכֹּתִי
כַפִּי עָלֶיךָ עַד עָבְרִי. וַהֲסִרֹתִי אֶת כַּפִּי, וְרָאִיתָ אֶת אֲחֹרָי וּפָנַי
לֹא יֵרָאוּ.[8]
אפשר לראות את בקשת המרחק וההסתר כחולשה, המלאות היא התגברות על החרדה
ורצון בקרבה. אבל אפשר לראות את בקשת המרחק כמשאלה ראויה, האיזון בין מרחק לבין
קרבה הוא התנאי לאפשרות של דיאלוג. קפקא, גאון הבנת מצבו של האדם המודרני, כתב את
ה'טירה'. הספר מספר את קורותיו של מודד המגיע לטירה, מסתבך בסבך הבירוקרטי וכל
הזמן חותר להגיע אל מי שמושל בטירה. דורשי רשומות נחלקו בין פרשנות תיאולוגית לספר
לבין פרשנות הומניסטית, אך לענייננו מעניין מערך היחסים שאפשר להפעילו בשתי
הפרשנויות. בגלגולי הסיפור, ממנים שני עוזרים למודד:
...הוא ביקש לשוחח עם פרידה ביחידות, אך
העוזרים, שפרידה היתה מתלוצצת וצוחקת עמם מדי פעם, מנעו ממנו את הדבר בעצם נוכחותם
העקשנית...
לרוגזו, ועם זאת, מבחינה מסויימת אף
לשביעות רצונו, אמרה פרידה... 'מה יש בלבך על העוזרים, אהוב ליבי? מה טעם להסתיר
דברים מפניהם? ידידים נאמנים הם'. 'הא. נאמנים', אמר ק., 'אינם חדלים לארוב לי -
עניין של מה בכך, אך מאוס מאוד'.[9]
הצורך בקרבה מול הצורך במרחק, הוא העומד גם בבסיס הסוגיה הידועה כ'תנורו
של עכנאי. רבי אליעזר מביא לידי ביטוי את הרצון לקרבה, להתערבות בת הקול השמימית
בדיוני בית המדרש. רבי יהושע מביא לידי ביטוי את הצורך בריחוק - 'לא בשמים היא' -
שתולדתו היא מרחב פנוי בבית המדרש לדיון ולחשיבה אנושית.
נחזור להתבונן בקרבן. הקרבת הקרבן היא התרחשות עזה ומטלטלת. מעניינת
התופעה ששחיטת בהמה לשם אכילת בשרה, מחלקת את האנשים לצמחונים ולשאינם צמחונים.
בקבוצת אוכלי הבשר, הרוב לא רואים ולא רוצים לראות את השחיטה. בהקרבת הקרבן,
ההקרבה הכוללת גם את השחיטה היא המעשה של ההתקרבות ושל הקרבה. אי אפשר לברוח מכך.
המעשה הזה, כמו כל מעשה של קרבה גדולה, הוא טעון, הוא דורש כיסוי מהאחרים אך גילוי
בין המתקרבים. הוא מעשה היכול להידרש לשיא השיאים של ההוויה האנושית ולתהומות של
כיעורה. יש אנשים שקירבה שכזאת היא משאת נפשם, הללו יחלמו על חידוש הקרבת הקרבנות.
יש אנשים שזה יותר מידי בשבילם, הם יאשרו את המצב של ביטול הקרבנות וישאפו להמיר
אותם בתפילה. זאת זווית נוספת של המחלוקת בדבר הקרבת הקרבנות בזמן הזה ובעתיד שלו.
לגבי החיים הקיומיים של האדם, אני חושב שהשאלה מהווה מראה להתבונן
בעצמנו, על הצורך שלנו בקרבה מול הצורך שלנו בריחוק, על האיזון שביניהם. התבוננות
אמיצה בשאלה תוביל לבחינה מדוקדקת - האם הצורך במרחק הוא חלק מהצורך שלנו בקשר, או
שיש כאלה ביננו שאיבדו את הצורך הזה. או אולי - יש כאלה שעקרונית רוצים בקשר, אבל
לא מוכנים לשלם את המחיר של כניסה למרחב בו יש עזות ופתיחה של המכוסה, ולעיתים גם
דם יזע ודמעות. סיכומו של דבר - מושג הקורבן מצריך אותנו לדין וחשבון נוקב על
'קרבה' על 'ריחוק' על ה'ניכור' ועל הכמיהה ל'קשר'.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה