על חכמת הלב [פרשת ויקהל פקודי]
פרשתנו מתארת את קבוצת האומנים שמונתה בכדי ליצור את המשכן, בראשה בצלאל
ועמו אהליאב. היא מונה את התכונות הדרושות בכדי להיות אמן במשכן, מעניין להתבונן
באסופת התכונות הזאת:
(י) וְכָל חֲכַם לֵב בָּכֶם יָבֹאוּ,
וְיַעֲשׂוּ אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה'.
(כה) וְכָל אִשָּׁה חַכְמַת לֵב בְּיָדֶיהָ
טָווּ, וַיָּבִיאוּ מַטְוֶה אֶת הַתְּכֵלֶת וְאֶת הָאַרְגָּמָן אֶת תּוֹלַעַת הַשָּׁנִי
וְאֶת הַשֵּׁשׁ.
(כו) וְכָל הַנָּשִׁים אֲשֶׁר נָשָׂא לִבָּן
אֹתָנָה בְּחָכְמָה טָווּ אֶת הָעִזִּים.
(כט) כָּל אִישׁ וְאִשָּׁה אֲשֶׁר נָדַב לִבָּם
אֹתָם לְהָבִיא לְכָל הַמְּלָאכָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' לַעֲשׂוֹת בְּיַד מֹשֶׁה הֵבִיאוּ
בְנֵי יִשְׂרָאֵל נְדָבָה לַה'.
(ל) וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל:
רְאוּ קָרָא ה' בְּשֵׁם בְּצַלְאֵל בֶּן אוּרִי בֶן חוּר לְמַטֵּה יְהוּדָה.
(לא) וַיְמַלֵּא אֹתוֹ רוּחַ אֱלֹהִים, בְּחָכְמָה
בִּתְבוּנָה וּבְדַעַת וּבְכָל מְלָאכָה.
(לב) וְלַחְשֹׁב מַחֲשָׁבֹת, לַעֲשֹׂת בַּזָּהָב
וּבַכֶּסֶף וּבַנְּחֹשֶׁת.
(לג) וּבַחֲרֹשֶׁת אֶבֶן לְמַלֹּאת, וּבַחֲרֹשֶׁת
עֵץ לַעֲשׂוֹת, בְּכָל מְלֶאכֶת מַחֲשָׁבֶת.
(לד) וּלְהוֹרֹת נָתַן בְּלִבּוֹ, הוּא
וְאָהֳלִיאָב בֶּן אֲחִיסָמָךְ לְמַטֵּה דָן.
(לה) מִלֵּא אֹתָם חָכְמַת לֵב, לַעֲשׂוֹת
כָּל מְלֶאכֶת חָרָשׁ וְחֹשֵׁב וְרֹקֵם, בַּתְּכֵלֶת וּבָאַרְגָּמָן בְּתוֹלַעַת הַשָּׁנִי
וּבַשֵּׁשׁ וְאֹרֵג, עֹשֵׂי כָּל מְלָאכָה וְחֹשְׁבֵי מַחֲשָׁבֹת.
(א) וְעָשָׂה בְצַלְאֵל וְאָהֳלִיאָב וְכֹל
אִישׁ חֲכַם לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה וּתְבוּנָה בָּהֵמָּה, לָדַעַת לַעֲשֹׂת
אֶת כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדַת הַקֹּדֶשׁ לְכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה'.
(ב) וַיִּקְרָא מֹשֶׁה אֶל בְּצַלְאֵל וְאֶל
אָהֳלִיאָב וְאֶל כָּל אִישׁ חֲכַם לֵב, אֲשֶׁר נָתַן ה' חָכְמָה בְּלִבּוֹ
כֹּל אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ לְקָרְבָה אֶל הַמְּלָאכָה לַעֲשֹׂת אֹתָהּ.[1]
שוב ושוב מופיע ה'לב' בתיאורים הללו, מעורר אותנו להתבונן במקומו באומנות
הזאת. אך המפתיע יותר הוא הצירוף - 'חכמת הלב'. בדרך כלל בשפת הדימויים, מצורף הלב
אל הרגש. החכמה מצורפת בשפה הדימויים אל הראש, הראש והלב אף מופיעים כניגודים. מה
פשר 'חכמת הלב'? מה מקומה באומנות המשכן?
הרמב"ם בפרק האחרון של 'מורה נבוכים', מבחין בארבעה סוגים שונים של
חכמה:[2] השגת
המושכלות, רכישת המלאכות, סיגול המידות, הערמה ותחבולה. את החכמה שבפרשתנו הוא
מסווג כסוג השני:
הביטוי 'חכמה' חל על סיגול המלאכות, איזו
מלאכה שתהיה. 'וכל חכם לב בכם יבואו ויעשו... את המשכן ואת אהלו', 'וכל אישה חכמת
לב בידיה טוו'.
ברצוני להציע לכם הצעה אחרת. הידע הדרוש להקמת המשכן, לא היה רק ידע
באמנות, או סיגול המלאכה בלשונו של הרמב"ם. חומרי הגלם להקמת המשכן היו
התרומות. כל איש ואישה הביאו את אשר נדבם ליבם. שוו לעצמכם את ערימות הבדים
והתכשיטים, מכל הבליל הזה היה צריך להקים משכן. מעבר ליכולות האמנותיות, צריך היה
כאן יכולת של אינטגרציה, של הפיכת מכלול רב גוני וסוגי לאחדות אמנותית תוך כדי
נתינת מקום לכל מתנה ומתנה. לפעמים צריך היה להפעיל שיקולים מורכבים, למשל - האם
לזרוק לפח תרומה חסרת ערך או להתעקש למצוא לה מקום במשכן או בכליו כדי לא לפגוע
בתורם או בתורמת. לזאת יקרא - 'חכמת הלב'. המושג ופשרו הזה, מזכיר לי קטע יפה
שכתבה הסופרת הארגנטינאית קלאודיה פייניירו, בספרה 'מזל קטן'. הגיבורה נוחתת
במטוס, בו הכירה אישה זקנה שהולכת לאיבוד בשדה התעופה המודרני:
אני נעמדת מול המסוע שעליו תופיע המזוודה
שלי. אני רואה מרחוק את האישה שנסעה לצידי. היא לא רואה אותי, ולמרות זאת היא
מחפשת אותי, אני יודעת שהיא מחפשת אותי. היא מביטה לצד אחד ולצד השני. בסופו של
דבר היא מגלה אותי ומתקדמת אל המקום שאני עומדת בו. היא נעצרת מטר אחד ממני בלי
לומר מילה, אבל ברור לעין שהקרבה שלי מרגיעה אותה. פרצוף מוכר, היא בטח חושבת.
הביטחון בכך שאם אני לוקחת את המזוודה שלי מהמסוע הזה, גם שלה חייבת לצוץ שם, ברגע
כזה או אחר, כשהיא מסתובבת על הפס הנע. היא כבר לא צריכה לשאול. האישה, כך אני
חשה, מרגישה בטוחה לצדי, מוגנת. אני מביטה בה, ולתוכי חודרת תחושה מוזרה, משהו
שמוצא חן בעיניי ומבהיל אותי בה במידה. מרגש אותי שהאישה הזאת תלויה בי. כבר הרבה
זמן אף אחד לא היה תלוי בי. ידעתי לטפל, ללטף, להרדים, להיות קשובה לכל דבר שהאחר
היה זקוק לו. אבל כבר הרבה זמן זה לא קורה לי, לא הרשיתי שזה יקרה לי שוב. אפילו
חיית מחמד לא הסכמתי שתהיה לי... רק כדי לא להרגיש שמישהו בעולם הזה תלוי בי כדי
לשרוד... לכן, התחושה שמישהו תלוי בי - עכשיו, בשדה התעופה הזה - היא מוזרה, לא
בגלל הפחד שהיא מעוררת בי, אלא בגלל העונג הקל שמופיע גם כן. כאילו התחושה הזאת
התעוררה מתרדמה ארוכה מאוד. עונג שקם לתחייה: העונג שבהרגשה שמישהו נחוץ למישהו
אחר, חיוני. עונג עתיק, מרוחק, שאליו אמנם התכחשתי אבל אין ספק שאני מכירה אותו...
המזוודה שלי מסתובבת על המסוע. אני ממתינה
לה, אני אוספת אותה. אני יודעת שהאישה מביטה בי, אני יודעת שהיא מודאגת משום שאני
כבר קיבלתי את המטען שלי והיא לא. אני יודעת שהיא מרגישה מועקה משום שאני צועדת
וגוררת את המזוודה שלי אל עבר היציאה. אבל אני לא מסתובבת, אני לא מסתכלת עליה,
אני לא מסוגלת, אני הוא הולכת ומשאירה אותה מאחור, זמינה למזל שלה. אחרי הכל, לא
כל כך מסובך לאסוף מזוודה. אני מסדרת את השיער וטופחת עליו ביד שלי, מרכיבה את
המשקפיים בעלי המספר הנמוך, שבהם אני משתמשת כשאני רוצה נוסף על עדשות המגע לשים
מסנן בין העיניים שלי ובין העולם.[3]
גיבורת הסיפור מגלה את תחושת התלות, מתענגת עליה ולבסוף מתכחשת אליה.
'העונג שמישהו נחוץ למישהו אחר'. כל תכליתו של המשכן היתה לייצר תחושה שכל אחד
ואחד מבני העם נחוץ למישהו אחר. בכדי לייצר את התחושה ואת הידיעה הזאת, נחוצה חכמת
הלב - זאת שלא היתה בארגז הכלים של גיבורת הסיפור. כל כך הרבה פעמים חוזרת הפרשה
על מילת ה'לב', לא בכדי להבדיל את החכמה הזאת מהשכל - כפי שחושב הרמב"ם, אלא
כדי להורות: לא די בידיעת האומנות בכדי לבנות את המשכן, כאן דרוש לב.
החיים דורשים מאיתנו כל מיני מיומנויות, כישורים מקצועיים המתפתחים עם
למידה וניסיון ארוכי שנים. אבל בלי חכמת הלב, חכמת הצירוף של אדם לאדם, המשכן לא
יעמוד, הוא יקרוס ויתמוטט. רק חכמת הלב תבטיח את האיזון הנכון בין האיכות המרבית ובין
החיבור האנושי של המוצר אל הלבבות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה