על הפקת לקחים [פרשת אחרי מות]
פרשתנו מהווה הפקת לקחים מהאירוע של מות שני בני אהרון, מה לעשות כדי
שתקלה שכזאת לא תתרחש בשנית. 'הפקת לקחים' היא פעולה מורכבת, צריך לעשות אותה
בחכמה. הכשל הצפוי לה, הוא שהיא 'מונעת' את האירוע שכבר קרה, ולא את זה שיתרחש
בעתיד. אם נפרק את האירוע הכושל למרכיביו, ונציע תיקון לכל מרכיב ומרכיב, לא נהיה
מוכנים לאירוע הבא שבוודאות יהיה שונה - במעט או בהרבה - מזה שכבר קרה. צריך למצוא
את הדרך, להטרים את אשר עדיין לא התרחש. הבעיה היא, שמה שעוד לא התרחש איננו ידוע,
ולכן קשה להטרים אותו. בואו ונתבונן בהפקת הלקחים של התורה, אולי נלמד ממנה
עקרונות מעניינים וחשובים. למעשה, אין זאת הפקת הלקחים הראשונה ממות בני אהרון,
הראשונה נעשתה בסמוך לאירוע.
וַיְדַבֵּר ה' אֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר:
יַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ, אַתָּה וּבָנֶיךָ
אִתָּךְ בְּבֹאֲכֶם אֶל אֹהֶל מוֹעֵד וְלֹא תָמֻתוּ, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם.
וּלֲהַבְדִּיל בֵּין הַקֹּדֶשׁ וּבֵין הַחֹל
וּבֵין הַטָּמֵא וּבֵין הַטָּהוֹר,
וּלְהוֹרֹת אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֵת כָּל
הַחֻקִּים אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' אֲלֵיהֶם בְּיַד מֹשֶׁה.[1]
מדוע נאסרה שתיית יין לפני הכניסה למקדש? ומדוע נאסרה שתיית היין לפני
ההבדלה בין החול הטמא והטהור, ולפני ההוראה? יש שאמרו - מכאן שבני אהרון נכנסו
למקדש שתויי יין, לכן אסור לבוא כך אל הקודש מכאן ולהבא. אני חושב שבני אהרון לא
נכנסו שתויי יין, אבל הם התנהגות בסערת נפש מעין זו של שתויי יין. הפקת הלקחים
החכמה, מודעת למגבלותיה. ייתכן שלא נדע לעולם מה הניא את בני אהרון להקריב אש זרה
בקודש, וממילא לא נמנע אירוע הדומה לכך במדויק. אבל אפשר בהשראת האירוע הזה להרחיב
את מניפת הרדאר, ולמנוע מקרים עתידיים של כניסת אנשים מסוכנים לקודש. אפשר גם
להרחיב את מניפת הרדאר לסוג אחר של התרחשויות, בהן התלהבות וסערת רגשות יכולות
לפגוע בפעולה המדויקת הנדרשת. כך, בהפקת לקחים חכמה, מגיעים לאיסור שתיית יין על
ידי כהן הנדרש להבחין הבחנות דקות בין טמא לטהור, או על ידי מי שאמור להורות הלכה
באופן שקול ומדויק. ובפרשתנו, עוד הפקת לקחים:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה, אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי
בְּנֵי אַהֲרֹן, בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן
אָחִיךָ, וְאַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת
אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת, כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת.
בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ...[2]
כאן, ביטול האפשרות לביאה ספונטאנית - בְכָל עֵת - אל הקודש, במקומה -
ביאה קבועה בכל יום הכיפורים. ביטול המרחב החופשי של הפעולות בקודש, זה שהביא
להבאת אש זרה. מעתה יש פרוצדורה קבועה - בְּזֹאת. יש מחיר להפקת הלקחים הזאת,
ביטול הספונטאניות הוא המחיר. אך התמורה היא שהכל שמור יותר, קבוע ועל כן צפוי
מראש. הצורך להרחיב או להצר את הניסיון שהיה בכדי להפיק לקחים לקראת העתיד, יכול
לגרום לצעדים השנויים במחלוקת. בוא ונתבונן במשנה הבאה, ובדיון בתלמוד ביחס אליה:
משנה: לא יצא האיש [בשבת] בסנדל המסומר...
גמרא:
'סנדל המסומר' מה הטעם?
אמר שמואל: שלפי השמד היו, והיו נחבאין במערה,
ואמרו: הנכנס - יכנס, והיוצא - אל יצא. נהפך סנדלו של אחד מהן, כסבורין הם: אחד מהן
יצא, וראוהו אויבים, ועכשיו באין עליהן, דחקו זה בזה והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו
בהן אויבים.
רבי אילעאי בן אלעזר אומר: במערה היו יושבין,
ושמעו קול מעל גבי המערה. כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זה בזה והרגו זה את
זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.
רמי בר יחזקאל אמר: בבית הכנסת היו יושבין,
ושמעו קול מאחורי בית הכנסת, כסבורין היו שבאו עליהם אויבים, דחקו זה בזה והרגו זה
את זה יותר ממה שהרגו בהן אויבים.
באותה שעה אמרו: אל יצא אדם בסנדל המסומר.
אם כך, בימי החול גם יאסר לצאת בסנדל
המסומר, ולא רק בשבת?
מעשה שהיה, בשבת היה.[3]
לעניות דעתי, זאת דוגמה לא טובה להפקת לקחים. מתחילת הדיון, יש בה
היאחזות בפרטים מקריים שאינם חשובים. לא חשוב האם המעשה היה במערה או בבית הכנסת.
אם היה במערה, האם הבהלה נבעה מסיבה זו או אחרת. לא חשוב האם המעשה היה בשבת או
בחול. ההיצמדות לפרטים גורמת להפקת לקחים צרה מידי, שאיננה מטרימה בעיות עתידיות.
אולי מטרת הסוגיה היא שימור הזיכרון ולא הטרמת בעיות עתידיות.
אדם הרוצה להתהלך בעולם בתבונה, צריך לדעת להפיק לקחים מהצלחות ומכישלונות.
החכמה היא לא להיתקע בעבר, אלא לנסות ולפרוץ את מחסום אי הידיעה המפריד ביננו ובין
העתיד.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה