על הנזיר [פרשת נשא]

על הנזיר [פרשת נשא]

 

מי שהוא בעל נטייה של היסטוריון, מפרש את מושא פירושו על פי הזמן בו נכתב. אורחות החיים, הכוחות הקטנים והגדולים שפעלו 'אז', הם אלה שמכוננים את פרשנותו. מי שהוא בעל נטייה פילוסופית קיומית, מפרש את מושא פירושו על הזמן בו הוא נקרא. הוא נותן לזמן העכשווי, לגלות פנים חדשות במקור. אני הולך בדרך השנייה, מבלי לבטל את ערכה של הראשונה. בפרשתנו כלולה פרשת הנזיר:

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר, לְהַזִּיר לַה'.

מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר, חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה, וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה, וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל.

כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ, מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג, לֹא יֹאכֵל.

כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ, תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ, עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה, גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ.

כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה', עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא.

לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם, כִּי נֵזֶר אֱלֹהָיו עַל רֹאשׁוֹ.

כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ, קָדֹשׁ הוּא לַה'.[1]

 

על פניו נראה, הנזיר הוא הפרוש מהחיים. הוא מודר מהיין, אינו יכול להביא לידי ביטוי את קשרי החיים הבסיסיים - לאב לאם לאח ולאחות. מנקודת מבט זו, גם גידול השיער נתפס כביטוי לפרישות ולסגפנות. הוא מזכיר את מנהגי האבלות המקראיים, הכוללים גידול השיער. כשריבונו של עולם אוסר על אהרון ובניו להתאבל, הוא אוסר עליהם בין השאר לפרוע ולגדל את שערם:

 

וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו: רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ, וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ, וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף, וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'.[2]

 

חכמים, התנגדו לנזירות מכיוון שחייבו את החיים המלאים. כך אפשר ללמוד מהדוגמה הנגדית, הפעם היחידה בה חייב שמעון הצדיק את המהלך הנזירי:

 

אמר (רבי) שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד;

פעם אחת בא אדם אחד - נזיר מן הדרום,

וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים.

אמרתי לו: 'בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה?'

אמר לי: 'רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם'.

אמרתי לו: 'רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך? במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים!'

מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו,

אמרתי לו: 'בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל,

עליך הכתוב אומר: [במדבר ו'] 'איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'.'[3]

 

גידול השיער נתפס בברייתא הזאת, כאמצעי לגילוח ולהשחתה הבאים בסופו. אם נחלץ את הפרשה מהקשרה ונתבונן בה בהקשר המודרני, נגלה בה פנים אחרות. ילדי הפרחים של שנות השישים גידלו אף הם את שערם, אך לא כביטוי לפרישות - אלא להפך. היתה זו מחאה כנגד הבורגנות השמרנית, רצון להשתחרר מכל סייגים ולחיות את החיים במלואם. האם אפשר לראות כך את הנזיר? האם אפשר לרקום את דמותו לא כדמות פרושה אלא כדמות ויטאלית מלאת חיים?

כנראה שכן. לא צריך להרחיק עד המאה העשרים, שמשון התנ"כי מורה על נזירות מסוג אחר. כך אומר המלאך לאם שמשון, וכך היא מספרת לאב העתידי:

 

...כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן, וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.

וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר: אִישׁ הָאֱלֹהִים בָּא אֵלַי, וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים נוֹרָא מְאֹד, וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי.

וַיֹּאמֶר לִי: הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן. וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר, וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן, עַד יוֹם מוֹתוֹ.[4]

 

שמשון הוא נזיר יצרי, אוהב נשים, ואיש בעל כוחות יוצאי דופן. הוא תולה את כוחותיו הגדולים בשערו הארוך:

 

וַיַּגֶּד לָהּ אֶת כָּל לִבּוֹ, וַיֹּאמֶר לָהּ: מוֹרָה לֹא עָלָה עַל רֹאשִׁי, כִּי נְזִיר אֱלֹהִים אֲנִי מִבֶּטֶן אִמִּי. אִם גֻּלַּחְתִּי, וְסָר מִמֶּנִּי כֹחִי וְחָלִיתִי, וְהָיִיתִי כְּכָל הָאָדָם.[5]

 

המסקנה העולה מההשוואה, הנזיר הוא אחר. האחרות יכולה לבוא לידי ביטוי בסגפנות, היא יכולה לבוא גם לידי ביטוי הפוך בנהנתנות ויטאלית. עכשיו בואו ונתבונן בנער הפרחים ובשמשון, האם הם מתאימים לטיפוס אחד? שניהם מגודלי שיער, אוהבים, אבל - נער הפרחים הוא פציפיסט, נאבק במלחמה בווייטנאם. שמשון... אפשר לומר עליו הרבה דברים, אך אי אפשר לומר שהיה פציפיסט. נער הפרחים, מתנסה בסמים מסמים שונים. שמשון - ככל נזיר - לא שותה יין. הנה, ראו נא מילות השיר של אחד ממובילי ההיפים. זהו שירו של אלן גינצבורג:

 

 

 

 יידישע קופף

אני יהודי כי אוהב את מרק הקניידלך של המשפחה שלי

אני יהודי כי אבות אמהות דודים סבתות אמרו "יהודי""

עוד בוויטבסק וקמניץ-פודולסקי דרך לבוב.

יהודי כי קראתי דוסטויבסקי בגיל 13 וכתבתי שירים על שולחנות

מסעדה בלואר איסט סייד, אינטלקטואל דליקטסן לתפארת

יהודי כי ציונים אלימים מרתיחים את דמי, זעם שמאלני

יהודי כי בודהיסט, זעמי הוא אוויר חם שקוף, אני מושך בכתפי...

 

תעודת הזהות של אלן גינצבורג, היא של יהודי שאוהב לאכול, שחווה זרות, שקורא ספרות רוסית ושונא אלימות יהודית. הנזיר השמשוני לא שונא אלימות, להפך - הוא אוהב אותה ככלי להנכיח את זהותו ואת זהות עמו. יש לפחות שלושה נזירים, הסגפן, הנהנתן הפצפיסט, והנהנתן הכוחני. שלושתם טיפוסים יוצאי דופן, שלושתם ארוכי שיער. כל אחד מאיתנו ונזירו, כל אחד גם אם אינו חי חיי נזיר הרי הנזיר הוא דמות קצה עבורו המסמנת את הדרך הראויה לחיות את החיים.  

 

 

 

---

[1] במדבר ו' א' - ח'.

[2] ויקרא ו' י'.

[3] נדרים ט' ע"ב.

[4] שופטים י"ג ה' - ז'.

[5] שופטים ט"ז י"ז.