על החיים [פרשת אמור]
על פניו, פרשת אמור פונה אל הכהנים ובעלת פשר ומשמעות עבור הכוהנים בלבד.
אלא שמבט מערכתי על מקורות היהדות מורה, היא מסמנת מגמה רחבה הנוגעת בכל הקהילה
כולה.
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: אֱמֹר אֶל הַכֹּהֲנִים
בְּנֵי אַהֲרֹן וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם: לְנֶפֶשׁ לֹא יִטַּמָּא בְּעַמָּיו.
כִּי אִם לִשְׁאֵרוֹ הַקָּרֹב אֵלָיו, לְאִמּוֹ
וּלְאָבִיו וְלִבְנוֹ וּלְבִתּוֹ וּלְאָחִיו.
וְלַאֲחֹתוֹ הַבְּתוּלָה הַקְּרוֹבָה אֵלָיו
אֲשֶׁר לֹא הָיְתָה לְאִישׁ, לָהּ יִטַּמָּא.
לֹא יִטַּמָּא בַּעַל בְּעַמָּיו, לְהֵחַלּוֹ.
לֹא יִקְרְחוּ קָרְחָה בְּרֹאשָׁם וּפְאַת
זְקָנָם לֹא יְגַלֵּחוּ, וּבִבְשָׂרָם לֹא יִשְׂרְטוּ שָׂרָטֶת.
קְדֹשִׁים יִהְיוּ לֵאלֹהֵיהֶם וְלֹא יְחַלְּלוּ
שֵׁם אֱלֹהֵיהֶם, כִּי אֶת אִשֵּׁי ה' לֶחֶם אֱלֹהֵיהֶם הֵם מַקְרִיבִם וְהָיוּ קֹדֶשׁ.[1]
הכוהנים נקראים להיות קדושים, הדרך לקדושה היא הפניית עורף למוות. זה לא
ברור מאליו, אפשר היה לחשוב על מערכת אלטרנטיבית. אפשר היה לחשוב שדווקא החבירה
למוות, היא המעלה את האדם אל עבר הקדושה. אבל אמירתה של התורה חדשה כתער: קדושה
משמעה חיים.
לא רק שזה לא ברור מאליו, זה גם קשה. מות בני אהרון מהווה דוגמה לקושי. האינסטינקט
האנושי והאבהי - במקרה של אהרון - הוא להתקרב אל המוות, לקרוע את הבגדים, לקרוח
קרחה, להשתתף בלוויה, להתאבל. הקריאה היא להתרחק מכל אלה.
מקורות היהדות עקביים בקריאת הכיוון הזאת, כמובן - עם יוצאים מהכלל.
משורר תהילים ניסח את תחושת החיים הזאת באופן כללי:
הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַה', וְהָאָרֶץ נָתַן
לִבְנֵי אָדָם.
לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ, וְלֹא כָּל
יֹרְדֵי דוּמָה.
וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ, מֵעַתָּה וְעַד
עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ.[2]
הגבולות של האדם הם גבולות הארץ, לא השמים - שהם או לחלופין השאול שתחת
הארץ - מושב המתים. המתים הם מתים, אין מה לצפות מהם, לנסות לפגוש אותם, לבקש מהם
שיתפללו עבורנו או לנסות להשיג מהם מידע. רק האדם החי - חי. ההיגד הכולל הזה,
מתפרט להנחיות אופרטיביות שכאז כן עתה אינן מובנות מאליהן:
כִּי אַתָּה בָּא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ
נֹתֵן לָךְ, לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם.
לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ
בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף.
וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי,
וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים.
כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה, וּבִגְלַל
הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה ה' אֱלֹהֶיךָ מוֹרִישׁ אוֹתָם מִפָּנֶיךָ.
תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלֹהֶיךָ.[3]
המכנה המשותף לסדרת האיסורים האלה, הוא ניסיונו של האדם לפרוץ את גבולות
האפשר עבורו. הוא עושה זאת על ידי ניסיונות לדעת - על ידי העננים, הניחושים,
והדרישה אל המתים - את אשר אין הוא יכול לדעת, או לעשות - על ידי קסמים וכישופים -
את אשר הוא לא יכול לעשות. האיסורים האלה לא נובעים מכך שהתורה חושבת שהם 'אחיזת
עיניים' - כפי שהורה הרמב"ם - אלא למרות שהיא חושבת שהם 'פועלים', כפי שמעיד
מעשה בעלת האוב. יש כאן הכרעה ערכית במה צריך האדם החי להתמקד, ומה הוא מעבר
לגבולות הגזרה שלו.
ההכרעה להתרחק מהמוות, היא רבת משמעות בפרספקטיבה של תולדות הרעיונות.
הפילוסופיה הקיומית, האקזיסטנציאלית, הורתה כי היכולת לאחוז בחיים תלויה ביכולת
להיישיר מבט אל המוות. כך פותח פרנץ רוזנצווייג - נציגו של הזרם הזה בפילוסופיה
היהודית - את ספרו 'כוכב הגאולה':
מן המוות, מאימת המוות, מתחילה כל הכרת
המכלל... צריך שאחת בחייו יחרוג האדם; שאחת בחייו יטול בידיו את קובעת היקר
[המכילה רעל] ברתת וביראה; שפעם בחייו יחוש את אימת עוניו ובדידותו ותלישותו מכל
העולם, ולילה אחד ארוך יעמוד פנים אל פנים מול האין. אולם הארץ דורשת לשוב. בל
ישתה הוא את הציר החום בלילה ההוא. מוצא אחר נועד לו ממיצר האין, לא הצלילה אל פי
התהום הפעור. אל לו לאדם לפרוק מעליו את אימת החלד [החיים]; בפחד המוות - יוסיף
לחיות.[4]
רוזנצווייג טוען שהפילוסופיה העוסקת במכלל ['הכל מים' הורה תאלס הראשון
שבין הפילוסופים], מונעת מאימת המוות. כשמתבוננים על הכל, היחיד - האני - לא נכלל
במבט. כשהיחיד לא כלול בתמונה, גם לא מודעים לכך שהיחיד סופו למות [שהרי הכלל
ממשיך להתקיים]. כשאני לא מודע לכך שסופי למות - אין בי גם פחד מפני המוות. אך אם
אין פחד מהמוות - טוען רוזנצווייג, אני גם לא יכול להיות מודע לחיים. לכן על האדם
לשקול את אפשרות ההתאבדות, לחוות באופן יזום את אימת המוות, רק אז יוכל לחזור
ולחיות את חייו באופן מלא - מתוך מודעות.
הטיעון חזק. תורת הכוהנים מציעה
אלטרנטיבה. לאחוז בחיים, תוך כדי התנתקות מהמוות. הנביא מלאכי שראה בתחילת קריסת
הנבואה, מנסה להגדיר מחדש את תפקידי הנביא:
וִידַעְתֶּם כִּי שִׁלַּחְתִּי אֲלֵיכֶם אֵת
הַמִּצְוָה הַזֹּאת לִהְיוֹת בְּרִיתִי אֶת לֵוִי, אָמַר ה' צְבָאוֹת.
בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם,
וָאֶתְּנֵם לוֹ מוֹרָא וַיִּירָאֵנִי, וּמִפְּנֵי שְׁמִי נִחַת הוּא.
תּוֹרַת אֱמֶת הָיְתָה בְּפִיהוּ, וְעַוְלָה
לֹא נִמְצָא בִשְׂפָתָיו, בְּשָׁלוֹם וּבְמִישׁוֹר הָלַךְ אִתִּי, וְרַבִּים הֵשִׁיב
מֵעָוֹן.
כִּי שִׂפְתֵי כֹהֵן יִשְׁמְרוּ דַעַת, וְתוֹרָה
יְבַקְשׁוּ מִפִּיהוּ, כִּי מַלְאַךְ ה' צְבָאוֹת הוּא.[5]
מלאכי מבנה את תפקידו החדש של הכהן כאיש הדעת ואיש התורה. אך הוא מקדים
ואומר: 'בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם.' הכהן הוא איש
החיים, אך שלא כרוזנצווייג - מתוך התנתקות מהמוות. האם זה אפשרי?
מדינת ישראל מבנה את קיומה על המסומן על ידי יום השואה והמסומן על ידי
יום הזיכרון לחללי צה"ל. האינטואיציה עמוקה, והיא דומה לעמדתו של רוזנצווייג:
מי שחווה עד תהומות לבו ונפשו את המוות, את מות הנספים בשואה ואת מות הנופלים
במלחמות, הוא זה שיכול לחוות במלואם את החיים ולהיות מחויב להם ולהמשכיותם. האם
אפשר להבנות גם אחרת? האם אפשר - ככהן - לשים את המוות בסוגריים ולאחוז בחיים באשר
הם חיים?!
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה