יום חמישי, 8 ביוני 2017

על הגמישות [פרשת בהעלותך]


על הגמישות [פרשת בהעלותך]

 

הכוהנים והלוויים, מהווים - לכאורה - דוגמה לקבוצה אונטולוגית. הם קדושים, לא בגלל מעשיהם אלא בגלל שהם בני שבט לוי. אתה כוהן, לא בגלל שרכשת יכולת אלא בגלל שאביך כהן. מהפכת החכמים, נדמית כחולקת על המרכיב הזה.  'אפילו ממזר תלמיד חכם וכהן גדול עם הארץ ממזר תלמיד חכם קודם לכהן גדול עם הארץ'[1]. בעולם הכוהנים - היות הכהן הגדול עם הארץ אינו פוגם במעמדו. בעולם תלמידי החכמים - היות החכם ממזר אינו פוגם במעלתו.

אלא שהתבוננות בפרשתנו, מגלה שלא כך הם פני הדברים. הכהנים - בני לוי - לא נולדו כוהנים. הבכורות היו אלה שהיו מיועדים לעבוד את עבודת הקודש, והם הוחלפו בכוהנים:

 

וְהִבְדַּלְתָּ אֶת הַלְוִיִּם מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְהָיוּ לִי הַלְוִיִּם.

וְאַחֲרֵי כֵן יָבֹאוּ הַלְוִיִּם לַעֲבֹד אֶת אֹהֶל מוֹעֵד, וְטִהַרְתָּ אֹתָם וְהֵנַפְתָּ אֹתָם תְּנוּפָה.

כִּי נְתֻנִים נְתֻנִים הֵמָּה לִי מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, תַּחַת פִּטְרַת כָּל רֶחֶם בְּכוֹר כֹּל מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לָקַחְתִּי אֹתָם לִי.

כִּי לִי כָל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה, בְּיוֹם הַכֹּתִי כָל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, הִקְדַּשְׁתִּי אֹתָם לִי.

וָאֶקַּח אֶת הַלְוִיִּם, תַּחַת כָּל בְּכוֹר בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל.

וָאֶתְּנָה אֶת הַלְוִיִּם נְתֻנִים לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו מִתּוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, לַעֲבֹד אֶת עֲבֹדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּאֹהֶל מוֹעֵד וּלְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְלֹא יִהְיֶה בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נֶגֶף בְּגֶשֶׁת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הַקֹּדֶשׁ.[2]

 

תהליך המרה זה, הוא רב משמעות גם עבור בני לוי וגם עבור הבכורים. בני לוי, אינם ישות אונטולוגית. הם לא נולדו קדושים, ההחלפה והתפקיד מקדשים אותם. הבכורים, קדושתם - למרות שהיא נובעת מעובדה ביולוגית, יכולה להתפוגג עם ההחלפה. זהו קצה קרחון, של תשתית הכוללת את התורה כולה. אין קדושה אונטולוגית, יש קדושה תפקודית.

מעניין שהפרשה הסמוכה לפרשת החלפת הבכורות בלוויים, היא פרשת פסח שני:

 

וַיַּעֲשׂוּ אֶת הַפֶּסַח בָּרִאשׁוֹן בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ בֵּין הָעַרְבַּיִם בְּמִדְבַּר סִינָי, כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה, כֵּן עָשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.

וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא.

וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם. לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?!

וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם מֹשֶׁה עִמְדוּ וְאֶשְׁמְעָה מַה יְצַוֶּה ה' לָכֶם.[3]

 

על פניו, התשובה ברורה. אין מה לעשות, 'עבר זמנו בטל קרבנו'. מי שהחמיץ את היום הקדוש, החמיץ. אך תשובתו של ריבונו של עולם מפתיעה. הוא מאפשר להם לעשות פסח שני. התשתית היא אותה התשתית שבפרשת הלוויים והבכורים: אין קדושה אונטולוגית בזמן. אם יש צורך, אפשר לקיים את הפסח חודש לאחר הפסח...

בעל 'משך חכמה', רבי מאיר שמחה הכהן מדווינסק, ראה בשבירת הלוחות ביטוי לתשתית הזאת. כאשר משה שובר את הלוחות, הוא חורט בתודעה כי אין חפץ קדוש. אין קדושה אונטולוגית. ישעיהו ליבוביץ' העמיד את דברי ה'משך חכמה' האלה כאב יסוד למשנתו - בעלת ההשלכות הפוליטיות - כי אין קדושה אונטולוגית, לא לבניין [למקדש ולשרידו - הכותל], ואף לא לארץ.

אני חושב שבעל 'משך חכמה' וליבוביץ' הלכו רחוק מידי. התורה לא מורה שאין קדושה, אלא שהקדושה מופיעה נעלמת ומופיעה ב'מקום' אחר. יש קדושה באדם, אך היום היא מופיעה אצל הבכור ומחר אצל הלוי. 'אין קדושה אונטולוגית' - משמעו 'אין קדושה קבועה'. הכל זורם ומשתנה, היום כך ומחר אחרת. זאת תמונה שונה, המתייחדת בשתי תכונות:

 

א.    יש קדושה.

ב.     הכל - כולל הקדושה - חולף ומשתנה.

 

התמונה של בעל 'משך חכמה' ושל ליבוביץ' היא סטאטית, בדיוק כפי שהתמונה המקובלת של קדושה אונטולוגית היא סטאטית. אלה טוענים - מה שקדוש קדוש באופן בלתי תלוי וללא יכולת שינוי, ואלה טוענים - הכל לא קדוש ללא יכולת שינוי. אבל התמונה אותה אני מציע, היא תמונה גמישה. קדושה באה וקדושה הולכת, שום דבר לא מתקבע, לא נותר לנצח כפי שהוא.

לאחר פרשת הבכורות והלוויים ופרשת פסח שני, בסמיכות להם, מופיעה פרשת מסע המחנה. ביום מכסה את המשכן עמוד הענן, ובלילה - עמוד האש. כאשר עמוד הענן מתרומם, אות הוא כי המחנה עובר ממנוחה לתנועה. אי אפשר לדעת מראש מתי יקרה הדבר, לעיתים אחרי מנוחה ארוכה ולעיתים אחרי מנוחה קצרה:

 

וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים, וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן, עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ.

וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן מֵעֶרֶב עַד בֹּקֶר, וְנַעֲלָה הֶעָנָן בַּבֹּקֶר וְנָסָעוּ, אוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה וְנַעֲלָה הֶעָנָן וְנָסָעוּ.

אוֹ יֹמַיִם אוֹ חֹדֶשׁ אוֹ יָמִים, בְּהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן לִשְׁכֹּן עָלָיו יַחֲנוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִסָּעוּ, וּבְהֵעָלֹתוֹ יִסָּעוּ.

עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ, אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ, עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה.[4]

 

נדרשת גמישות רבה מאנשים הצריכים לעבור באחת ממצב של מנוחה למצב של תנועה. נדרשת יכולת גדולה של עמידה בתנאי חוסר וודאות, שהרי אינך יודע אם המסע יהיה בן יום בן חודש או בן שנה.

זהו המכנה המשותף בין שלוש הפרשות - הגמישות. יכולת זאת חשובה עד מאוד בפיענוח המציאות והתמצאות בה. המציאות מורכבת, יש בה 'אני' ויש 'אתה' ו'את'. צריך לתמרן, ולהתאים למרכיבים השונים של המערכת, לאופנים השונים שהמציאות נתפשת, לתהפוכות הזמן והפתעותיו. רק הגמיש יצליח לשרוד ולהתקיים ולצמוח ולפרוח בגן הפרחים המשתנים.



[1] ירושלמי שבת פרק י"ב.
[2] במדבר ח' י"ד - י"ח.
[3] במדבר ט', ה' - ח'.
[4] במדבר ט' י"ט - כ"ג.

אין תגובות: