על השם [פרשת וזאת הברכה]
פרשת 'וזאת הברכה', חותמת את התורה - תורת משה. בפתיחתה מופיע שם של משה,
בפעם היחידה בתורה כולה:
וְזֹאת הַבְּרָכָה
אֲשֶׁר בֵּרַךְ מֹשֶׁה
אִישׁ הָאֱלֹהִים
אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל
לִפְנֵי מוֹתוֹ.
התואר חזק, מכיל אף מתח וסתירה בין 'איש' ובין 'אלוהים'. אפשר לומר, כי
השם איננו אלא סימון לכך שהאיש הוא נביא. כך מפרש אבן עזרא:
'וזאת הברכה' - כברכת יעקב.
'איש האלהים' - להודיע כי בנבואה ברך אותם.
ה'ברכה' לוקחת את קורא התורה אל ברכת יעקב, שתי ברכות לשנים עשר הבנים
ההופכים לשבטים. בא התואר 'איש האלוהים' ומבדיל - הברכה הזאת, האחרונה, היא נבואה.
ואכן, בתנ"ך, מתוארים עוד נביאים כ'איש אלוהים'. כך האיש המתגלה לאם
שמשון[1], כך
שמואל[2], כך
שמעיה[3] וכך
אליהו[4]. לעומת
זאת, הסיפור בספר מלכים מפגיש את 'איש האלוהים' ואת ה'נביא'.[5] מכאן
עולה כי 'נביא' לחוד, ו'איש האלוהים' לחוד. מכאן עולה ההתבוננות במושג המרתק 'איש
האלוהים'. למרות שזהו שם ותואר המשותף לכמה מהנביאים, אני מתבונן בו בהקשר של משה
בלבד. משה התחיל ונקרא לא כ'איש האלוהים' אלא כ'איש המים' או 'איש הים':
...וַתַּהַר הָאִשָּׁה וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֵּרֶא
אֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא, וַתִּצְפְּנֵהוּ שְׁלֹשָׁה יְרָחִים.
וְלֹא יָכְלָה עוֹד הַצְּפִינוֹ, וַתִּקַּח
לוֹ תֵּבַת גֹּמֶא וַתַּחְמְרָה בַחֵמָר וּבַזָּפֶת, וַתָּשֶׂם בָּהּ אֶת הַיֶּלֶד,
וַתָּשֶׂם בַּסּוּף עַל שְׂפַת הַיְאֹר.
וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק, לְדֵעָה מַה
יֵּעָשֶׂה לוֹ.
וַתֵּרֶד בַּת פַּרְעֹה לִרְחֹץ עַל הַיְאֹר
וְנַעֲרֹתֶיהָ הֹלְכֹת עַל יַד הַיְאֹר, וַתֵּרֶא אֶת הַתֵּבָה בְּתוֹךְ הַסּוּף, וַתִּשְׁלַח
אֶת אֲמָתָהּ וַתִּקָּחֶהָ.
וַתִּפְתַּח וַתִּרְאֵהוּ אֶת הַיֶּלֶד, וְהִנֵּה
נַעַר בֹּכֶה, וַתַּחְמֹל עָלָיו וַתֹּאמֶר: מִיַּלְדֵי הָעִבְרִים זֶה.
וַתֹּאמֶר אֲחֹתוֹ אֶל בַּת פַּרְעֹה הַאֵלֵךְ
וְקָרָאתִי לָךְ אִשָּׁה מֵינֶקֶת מִן הָעִבְרִיֹּת וְתֵינִק לָךְ אֶת הַיָּלֶד?
וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: לֵכִי. וַתֵּלֶךְ
הָעַלְמָה וַתִּקְרָא אֶת אֵם הַיָּלֶד.
וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה: הֵילִיכִי אֶת
הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי, וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ. וַתִּקַּח הָאִשָּׁה
הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ.
וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַתְּבִאֵהוּ לְבַת פַּרְעֹה
וַיְהִי לָהּ לְבֵן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ מֹשֶׁה. וַתֹּאמֶר: כִּי מִן הַמַּיִם
מְשִׁיתִהוּ.[6]
נתבונן בשני הקצוות, 'איש המים' - 'איש החומר' ו 'איש האלוהים'. יש פה
תמצית של סיפור התפתחותו של משה.
עד כדי כך מגיעים הדברים, עד כדי האפשרות להתבלבל ולהפוך את ה'איש'
ל'אלוהים'. כך קרה בדת הנוצרית, כך או כמעט וכך קרה ביחס לדמויות גדולות בעם
היהודי [רבי שמעון בר יוחאי, רבי נחמן מברסלב, הרבי מלובביץ']. דומה, והתורה עצמה
חוששת מהבלבול ומטשטוש הגבולות, ועל כן דואגת 'לפגום' את דמותו של משה. משה הוא
כבד פה, משה לא נכנס לארץ, ומקום קבורתו לא נודע. אולי השוואת ברכת משה לברכת
יעקב, באה לא להנגיד את משה ליעקב אלא דווקא לדמות. הנה - גם 'איש האלוהים' מגיע
אל מותו, הוא מת ולפני מותו מברך את בניו ואת עמו, כמו שאנשים ההולכים למות עושים.
פרידריך ניטשה, הפילוסוף הגדול, הורה על מותו של אלוהים. מתוך מותו של
האלוהים הוא גזר את עלייתו של האדם והפיכתו ל'על - אדם':
...'הוי האנשים הנעלים' - כך קורץ האספסוף
- 'אין בכלל אנשים נעלים. כולנו שווים, אדם הוא אדם, לפני האלוהים - כולנו שווים!'
'לפני האלוהים!' - אך הנה מת האלוהים
ההוא, אך בפני האספסוף איננו רוצים כלל להיות שווים. אתם האנשים הנעלים, עזבו את
השוק!
'לפני האלוהים!' אך הנה מת האלוהים ההוא.
אתם האנשים הנעלים, זה האלוהים הלא סכנתכם הגדולה היה.
רק מאז שכבו בקבר, קמתם לתחייה. רק מאז
שכבו בקבר, קמתם לתחייה. רק עתה באים הצהריים הגדולים, רק עתה יהיה האדם הנעלה -
לאדון!
...
הבו! כה לחי אנשים נעלים! רק עתה מתהפך
בצירי הלידה הר עתידו של האדם. מת האלוהים: עתה אנחנו רוצים - כי יהיה העלאדם.[7]
מנקודת מבטו של ניטשה, יש משחק סכום אפס בין 'אלוהים' ובין ה'אדם'. אם יש
'אלוהים' - האדם הופך לעבד, מוקטן, נחלש. רק מות 'אלוהים' משחרר את האדם ואזי הוא
יכול להתעלות מעל עצמו ולהפוך לעלאדם. אך יש תמונת עולם אחרת. משה שהתחיל את דרכו
כ'איש המים', הפך ל'איש האלוהים'. התואר האחרון שלו בתורה הוא 'עבד ה' '. התואר
הזה איננו מקטין אותו, אלא להפך - מעצים אותו. ממנו נגזרת היד החזקה של משה
והמוראים הגדולים שחולל:
וַיָּמָת שָׁם מֹשֶׁה עֶבֶד ה' בְּאֶרֶץ
מוֹאָב עַל פִּי ה'.
וַיִּקְבֹּר אֹתוֹ בַגַּיְ בְּאֶרֶץ מוֹאָב
מוּל בֵּית פְּעוֹר, וְלֹא יָדַע אִישׁ אֶת קְבֻרָתוֹ עַד הַיּוֹם הַזֶּה.
וּמֹשֶׁה בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה בְּמֹתוֹ,
לֹא כָהֲתָה עֵינוֹ וְלֹא נָס לֵחֹה.
...
וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה,
אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים.
לְכָל הָאֹתֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ
ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ.
וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא
הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה, לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.
גם ביחס בין אלוהים ואדם, וגם ביחס בין אדם לאדם: יש החושבים שהזיקה,
ההצטרפות והאהבה - באים על חשבון העצמיות וההעצמה האישית. ויש החושבים שדווקא
ההצטרפות, היא המעצימה ומשחררת לפרוש כנפיים. היא המאפשרת לאיש המים, להיהפך לאיש
האלוהים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה