על התכלית הפתוחה [פרשת לך לך]
כל יועץ ארגוני או מאמן אישי, פועל על פי הנוסחה הבאה: הגדר את היעד שלך,
וממנו גזור את האמצעים המובילים אליו. הראשון שבנה את המנגנון הזה - למיטב ידיעתי
- היה אריסטו. כך הוא כותב בפתיחת ה'אתיקה' שלו:
כל אומנות וכל סוג של מחקר, וכן כל עשייה
ועיסוק, חזקה עליהם שהם שואפים למה שהוא טוב. בצדק הגדירו, אפוא, את הטוב כאותו
עניין שאליו שואף הכל...
אם יש, אפוא, בתחום מעשינו תכלית מה שבה
רוצים אנו לשמה, ובשאר דברים למענה, ואם לא בכל דבר בוחרים אנחנו לשמו של דבר אחר
[שאם כן, נגיע בדרך זו עד אין סוף, וכל שאיפה תהא הבל וריק], - אם אמנם יש תכלית
מעין זו, ברור שאין זו אלא הטוב והטוב מכל. והכרת התכלית הזאת, כלום לא תיוודע לה
חשיבות עצומה גם לגבי חיינו, והיא תכשירנו לקלוע אל מה שדרוש, כקשתים שהמטרה לנגד
עיניהם?[1]
אל מול המנגנון הזה המציב את היעד ככלי להגעה אליו, ניצבת פרשת השבוע
שלנו:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָם:
לֶךְ לְךָ
מֵאַרְצְךָ
וּמִמּוֹלַדְתְּךָ
וּמִבֵּית אָבִיךָ,
אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ.[2]
ריבונו של עולם מורה לאברהם ללכת, אך לא מורה לו מה הוא היעד. הוא אומר
לו שהיעד הוא 'הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ', אבל הוא לא מראה לו מהי הארץ הזאת.
אברהם נענה לאתגר, והולך אל יעד מסויים:
וַיֵּלֶךְ אַבְרָם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלָיו
ה'...
וַיִּקַּח אַבְרָם
אֶת שָׂרַי אִשְׁתּוֹ
וְאֶת לוֹט בֶּן אָחִיו
וְאֶת כָּל רְכוּשָׁם אֲשֶׁר רָכָשׁוּ
וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן,
וַיֵּצְאוּ לָלֶכֶת אַרְצָה כְּנַעַן
וַיָּבֹאוּ אַרְצָה כְּנָעַן.[3]
לאברהם יש יעד ברור - ארץ כנען, אבל את היעד הזה לא הראה לו ריבונו של
עולם. או שהוא החליט על דעת עצמו ללכת לשם, או... שהוא נזכר במסע של אביו:
וַיִּקַּח תֶּרַח
אֶת אַבְרָם בְּנוֹ
וְאֶת לוֹט בֶּן הָרָן בֶּן בְּנוֹ
וְאֵת שָׂרַי כַּלָּתוֹ אֵשֶׁת אַבְרָם בְּנוֹ
וַיֵּצְאוּ אִתָּם מֵאוּר כַּשְׂדִּים לָלֶכֶת
אַרְצָה כְּנַעַן
וַיָּבֹאוּ עַד חָרָן וַיֵּשְׁבוּ שָׁם.[4]
הרמב"ן הרגיש בקושי הזה, והציע לו שני פתרונות:
'אל הארץ אשר אראך' - היה נודד והולך מגוי
אל גוי ומממלכה אל עם אחר, עד שבא אל ארץ כנען ואמר לו לזרעך אתן את הארץ הזאת, אז
נתקיים "אל הארץ אשר אראך", ואז נתעכב וישב בה. ומה שאמר 'ויצאו ללכת ארצה
כנען', לא להתיישב בה, כי עדיין לא ידע כי על הארץ ההיא נצטווה, אלא שאחז צדיק דרכו
דרך ארץ כנען, כי כן היה בדעתו ובדעת אביו גם מתחלה בצאתם מאור כשדים. ומפני זה אמר
'ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי' (להלן כ' י"ג), כי היה תועה כשה אובד.
ויתכן לומר כי אברהם מבראשונה ידע כי ארץ כנען
היא נחלת ה' ובה יתן ה' חלקו, והאמין כי "אל הארץ אשר אראך" ירמוז לו על
ארץ כנען, או על כולה, או על אחת מכל הארצות האל, ושם פניו אל כלל ארץ כנען, כי שם
הארץ אשר יראנו באמת.
אני הולך בדרך דומה לפירוש הראשון של הרמב"ן, דומה אך לא זהה. אברהם
קיבל ציווי פתוח, ללכת אל הארץ אשר יראה לו ריבונו של עולם, כשהוא לא יודע איזו
ארץ זו. היו לו כמה חלופות: או לומר לריבונו של עולם - תאמר לי לאן ללכת, בלי לדעת
את היעד לא אוכל לחשב את המסלול. או לומר - כשאין הנחיה מלמעלה, אני בוחר את היעד
- והוא בחר בכנען. או לומר - כשאין הנחיה מלמעלה, אני בוחר ללכת למקום שאבא שלי
בחר ללכת. כשהגיע לכנען וריבונו של עולם אמר לו 'לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת'[5], לא
היה זה - כדברי הרמב"ן - קיום הצו 'אל הארץ אשר אראך', אלא אישור של ריבונו
של עולם לבחירה של אברהם. זה מזכיר לי את התיאור המופלא של ביקורו של הנסיך הקטן
בכוכבו של המלך. כשמבין הנסיך שהמלך שולט ביקום כולו -
-
'והכוכבים
נשמעים לך?'
-
'כמובן'
אמר לו המלך. 'הם נשמעים מיד. איני סובל חוסר משמעת.'
הנסיך הקטן התפעל מכוח שלטון שכזה. אילו
היה בידו כוח כזה, יכול היה לצפות ביממה אחת לא בארבעים וארבע שקיעות, אלא בשבעים
ושתיים, ואפילו במאה, ואפילו במאתיים, בלי שיהיה עליו להזיז את כסאו כללו! וכיוון
שנזכר בכוכבו הקטן הנטוש התעצב מעט והרהיב עוז לבקש מהמלך חסד:
-
'הייתי
רוצה לראות שקיעת שמש... אנא, עשה לי טובה... צווה נא על השמש לשקוע...'
-
'אילו
ציוויתי על מפקד צבא לעוף מפרח אל פרח כמו פרפר, או לכתוב טרגדיה, או להפך לעוף
ים, והמפקד לא היה ממלא אחר הפקודה, מי משנינו לא היה בסדר, הוא או אני?'
-
'אתה'
אמר הנסיך הקטן בוודאות.
-
'נכון
מאוד. מכל אחד יש לדרוש מה שהוא יכול לתת,' אמר המלך. 'הסמכות מבוססת בראש
ובראשונה על התבונה. אם תצווה על בני עמך שישליכו את עצמם לים, הם יקומו ויעשו
מהפכה. יש לי הזכות לדרוש שיצייתו לי מפני שהפקודות שלי מתקבלות על הדעת.'
-
'אז מה
עם השקיעה שלי?' הזכיר לו הנסיך הקטן, שמעולם לא היה שוכח שאלה ששאל.
-
'תקבל
אותה, את השקיעה שלך. אדרוש זאת. אבל כיוון שאני מושל בחכמה, אחכה עד שיהיו התנאים
נוחים לזה.'
-
'מתי
זה יהיה?' ביקש הנסיך הקטן לדעת.
-
'ממ...
מ...' ענה לו המלך ועיין תחילה בלוח שנה גדול. 'ממ... ממ... זה יהיה בערך, בערך...
זה יהיה הערב בשבע וארבעים בערך! ואז תראה איך שומעים בקולי.'[6]
הסיפור של 'לך לך' קצת שונה. הצו פתוח, בניגוד לצו של המלך ב'נסיך הקטן'
שהוא סגור. אברהם יכול היה ללכת למקומות אחרים. אבל ההבחנה שהמלך מצווה את הצו
המתאים לנתין - חשובה. יש החושבים - כמו הפילוסוף קאנט - שצו המתאים לנטייה הוא
חסר ערך. אבל מהפרשה עולה תמונה אחרת: ראשית - יש ערך לצו שקיומו מתאים לנטייה
ולבחירה של האדם. שנית - גם צו המתאים לנטייה, הוא תנאי הכרחי להניע את האדם לקום
וללכת אל עבר מימושו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה