על המגדר [פרשות תזריע מצורע]
כך פותחת פרשתנו:
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:
דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִשָּׁה
כִּי תַזְרִיעַ וְיָלְדָה זָכָר, וְטָמְאָה שִׁבְעַת יָמִים, כִּימֵי נִדַּת דְּוֹתָהּ
תִּטְמָא.
וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי, יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ.
וּשְׁלֹשִׁים יוֹם וּשְׁלֹשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב
בִּדְמֵי טָהֳרָה, בְּכָל קֹדֶשׁ לֹא תִגָּע וְאֶל הַמִּקְדָּשׁ לֹא תָבֹא, עַד מְלֹאת
יְמֵי טָהֳרָהּ.
וְאִם נְקֵבָה תֵלֵד, וְטָמְאָה שְׁבֻעַיִם
כְּנִדָּתָהּ, וְשִׁשִּׁים יוֹם וְשֵׁשֶׁת יָמִים תֵּשֵׁב עַל דְּמֵי טָהֳרָה.
וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת,
תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת, אֶל פֶּתַח
אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן.
וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה', וְכִפֶּר עָלֶיהָ
וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ, זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹ לַנְּקֵבָה.[1]
העולה מפרשה זו, יש הבדל אם נולד זכר או נולדה נקבה. זאת הזדמנות לגעת
בנושא, שקשה היום לגעת בו מבלי להיגרר לוויכוח מר וכואב. האם יש הבדל בין איש
לאישה, או שההבדלים הם פרי הבניה מלאכותית?
ברור שעמדתם של מקורות היהדות כפי שהם לעצמם, היא שיש הבדלים. יש להודות
בכנות, כי המקורות כשהם לעצמם מורים לא רק על הבדל אלא גם על היררכיה. אלא שאני
הולך בדרכו של מורנו הרמב"ם. כשבא לדון בשאלה האם העולם נברא או לא, בדק את
עצמו האם הוא יכול לדון בה באופן שקול. לכאורה, כאיש מקורות היהדות, הוא מחויב
לדיבר 'בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים אֵת הַשָּׁמַיִם וְאֵת הָאָרֶץ'. וכך הוא
כותב:
דע שהימנעותנו מלדגול בקדמות העולם אינה
בגלל הכתוב בתורה שהעולם מחודש. כי אין הכתובים המצביעים על חידוש העולם מרובים מן
הכתובים המצביעים על היות האלוה גוף, וגם אין שערי הפירוש בעניין חידוש העולם
נעולים בפנינו ולא נמנעים ממנו, אלא היינו יכולים לפרש כפי שעשׂינו לגבי שלילת
הגשמות. ואולי היה זה הרבה יותר קל והיתה לנו יכולת גדולה יותר לפרש את הכתובים
ההם ולהוכיח את קדמות העולם, כפי שפירשנו כתובים ושללנו את היותו יתעלה גוף.[2]
אף אני, אדון בנושא באופן שקול, לא מפאת המקורות. בסוגיה הזאת יש שלושה
מושגי יסוד שצריך לעסוק בהם: 'שונות', 'היררכיה', ו'הבניה'. את המושג 'היררכיה'
אני שם בסוגריים, נושא הדיון שלנו הוא 'שונות' ו'הבניה'. האם השונות היא תולדה של
מהות שונה או שהיא הבניה מלאכותית שאיננה תואמת את הטבע? נרקום את השאלה במשנה
ממסכת שבת:
לא יצא האיש
לא בסייף ולא בקשת ולא בתריס ולא באלה ולא
ברומח
ואם יצא חייב חטאת.
רבי אליעזר אומר:
תכשיטין הן לו.
וחכמים אומרים:
אינן אלא לגנאי
שנאמר:
'וכתתו חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות,
לא ישא גוי אל גוי חרב
ולא ילמדו עוד מלחמה.[3]
אסור לצאת בשבת מרשות היחיד לרשות הרבים, עם חפץ שהוא משא. עם תכשיט,
ההופך לחלק מהאדם, מותר. אם החפץ מגלם ערך שלילי, הוא מוגדר כגנאי ולא יכול להיות
מוגדר כתכשיט. על פי העמדה הראשונה, כלי הנשק הם חפץ, על פי העמדה השניה - הם
תכשיט. על פי העמדה השלישית - הם גנאי ועל כן אינם יכולים להיות תכשיט. כל אלה -
ביחס לאיש. ביחס לאישה יש סדרת חפצים אחרת ותכשיטים אחרים. האם כל אלה תולדה של
הטבע הגברי הנוטה למלחמה ושל הטבע הנשי הנוטה לאסתטיקה, או שהם הבניה מלאכותית?
הנחת העבודה של הדיון - כך ברחובה של עיר - היא שמושג ההבניה הוא מושג
שלילי. הוא כפייה כוחנית המנוגדת לטבע, הוא סוגר אפשרויות ובחירה. בואו ונתבונן
בפרשת בריאת האישה, ובעזרתה נבנה מערך מושגים שונה. הפרשה יכולה לעורר התנגדות
מפאת שהיא מציגה את האישה כעזר לאדם, אני מציע לשים את הפן הזה שלה בסוגריים.
אתמקד בשאלת הבניה - מושג שהוא המקור למושג ההבניה:
וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם
לְבַדּוֹ, אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת
הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם, וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא
לוֹ. וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם - נֶפֶשׁ חַיָּה - הוּא שְׁמוֹ.
וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה
וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה, וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.
וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם
וַיִּישָׁן, וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה:
וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר
לָקַח מִן הָאָדָם לְאִשָּׁה, וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.[4]
הצלע, הצד, נלקח, ואחר כך הוא נבנה לאישה. מה קרה בין הלקיחה לבנייה?
מהכתובים אי אפשר לדעת, אך כאן אני 'מבנה' את המושג החדש: 'מהות רופפת'. המהות
הרופפת כוללת את המבנה הפיזי, וכוללת נטיות נפש ראשוניות. היא לא מובהקת, יש לה
יוצאים מן הכלל, ובכך זאת יש לה איזה שהוא קיום. על הבסיס הזה, באה היצירה. היא
איננה מושג שלילי, אלא להפך - חיובי. היא מבנה את המהות הרופפת בהתאם לטבעה, אך
קשובה לכל רחש המטה לכיוון אחר. היא לא מבקש לכפות, אבל מכוונת ומגדירה ומעצבת -
כלים הכרחיים לא רק ליצירה אלא גם לחינוך.
התעלמות מהטבע הרופף, לא מאפשרת חינוך ולא מאפשרת זהות. סופה כאוס ותוהו
ובוהו. כשם שחובה על ההורה ללמד את בנו ואת בתו שפה - למרות שבלמדו אותם שפה זו
ולא אחרת הוא קובע מרכיב חשוב בזהותם, כך חובה על ההורה ועל המחנך לעצב ולהבנות
זהות על מרכיביה - המגדרי, הלאומי, הדתי או החילוני. יחד עם זאת, עליו להיות קשוב
לרחשי הלב והרצון של ילדיו, ולאפשר להם לסלול את דרכם גם אם היא שונה או אף סותרת
את הבניותיו.
המשוררת רחל חלפי, כתבה את 'ספר היצורים', בפתחו היא מספרת כיצד מילדותה
כתבה על יצורים, ראליים ודמיוניים:
עכשיו, כשאני מסתכלת במכלול הזה, מסתכלים
בי בחזרה הן יצן יצורים ריאליים והן כאלה המצויים במחוזות הדמדומים של ריאליה -
דמיון... כל התקרבות לטבע ממחישה לנו באופן כה חד עד כמה איננו כאן לבד. והרי
המרקם הפועם הזה, שהאדם הוא רק חלק ממנו - הוא הזולת הגדול.[5]
הלידה מפגישה אותנו עם זולת. הוא לא אנחנו, אבל אנחנו אחראים עליו.
האחריות חייבת לבוא לידי ביטוי בשילוב ואיזון שבין הבניה בהתאם לטבע הרופף, ובין
הקשבה והיענות לחריגה ממנו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה