על ההתרחשות ועל אחרי ההתרחשות [פרשת אחרי מות קדושים]

על ההתרחשות ועל אחרי ההתרחשות [פרשת אחרי מות קדושים]

כך פותחת פרשתנו:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה,

אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן

 בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה',

וַיָּמֻתוּ.[1]

הפרשה מורה על איסור המוטל על הכהן הגדול לבל יבוא בכל עת אל הקודש, ועל האופן שעליו לבוא אל הקודש - ביום הכיפורים. האיסור ועבודת הכהן ביום הכיפורים, הם תגובה למות שני בני אהרון שהביאו אש זרה אל הקודש. כך כותב רש"י:

'וידבר ה' אל משה אחרי מות שני בני אהרן' וגו'  

מה תלמוד לומר?

היה רבי אלעזר בן עזריה מושלו משל, לחולה שנכנס אצלו רופא.

אמר לו: 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב'.

בא אחר ואמר לו: 'אל תאכל צונן ואל תשכב בטחב שלא תמות כדרך שמת פלוני'.

זה [השני] זרזו יותר מן הראשון,

לכך נאמר: 'אחרי מות שני בני אהרן'.

עבודת יום הכיפורים, היתה למוקד ולשיא של עבודת הקודש במשכן ולאחר מכן במקדש. בתקופת החכמים, היא הפכה למוקד של מחלוקת זהות בין החכמים ובין הצדוקים.[2] כל אלה, הם חלק מהתגובה למות בני אהרון, כל אלה - לכאורה - לא היו מצווים לולא מות בני אהרון. דווקא התגובה, ה'אחרי', הפכה למוקד הזהות.

מכאן פתח להתבוננות ולחקירה, ב'אחרי' כמרכיב של הזמן הקיומי שלנו. הזמן הוא קטגוריית יסוד בקיום, כל אירוע מתרחש בזמן. למרות שהוא קטגוריה כל כך ראשונית ובסיסית, הפילוסופים עמלו לשים אותו בסוגריים. הם ראו אותו, את המשך, את השינוי וההתהוות, כמרכיבים אקראיים, המפריעים לתפוס את המהות, את הצורה של הדברים. פרנץ רוזנצווייג, הפילוסוף היהודי החשוב, הציע לבנות מחשב חדש - שונה מהמחשב הפילוסופי הקלאסי. החידוש במחשב החדש, החזרת הוצאת הזמן מהסוגריים. העמדת הזמן, ההשתנות, ההתפתחות, כחלק מהותי של היש.

כשמחזירים את הזמן, מבחינים כי הוא נחלק לשלוש קטגוריות: ההווה, העבר והעתיד. ההווה הוא ההתרחשות כשהיא לעצמה, העבר היא ההיזכרות בהתרחשות, העתיד - היא הטרמה של התרחשות בטרם היותה.

יש מחלוקת מרתקת בין הוגים וחושבים, מה חשוב יותר מבחינה קיומית - ההתרחשות כשהיא לעצמה, ההווה, או ההיזכרות בה, העבר. היו שטענו, שההווה הוא נושא החיים והקיום, העבר וההיזכרות הם תודעה של הקיום ולא הקיום עצמו. מבין אלה, הקיצוניים קראו להרוס את המוזיאונים. המוזיאון הוא ארון מתים של הקיום, יש לחיות את ההווה ודרכו את העתיד. התורה נוקטת עמדה חד משמעית: הזיכרון חשוב מההתרחשות. גם החכמים נקטו בעמדה הזאת, היא מגולמת - בין השאר בהוראתם: 'חייב אדם לראות את עצמו, כאילו הוא יצא ממצריים'.[3]

הזיכרון, איננו היסטוריה, אלא התרחשות קיומית של העבר בתודעה. על כן כלל בו הבחינו החכמים כי על פיו 'מסודרת' התורה: 'אין מוקדם ומאוחר בתורה'.[4] לזיכרון כללי סדר משל עצמו, רק ההתרחשות כפופה לסדר ההתרחשויות כפי שהוא לעצמו.

ה'אחרי' הוא המכונן את החיים, מארגן אותם, מכניס לתוכם אורחות קיום. מות בני אהרון מקבל משמעות, על ידי כך שמכוחו - 'אחרי' שהוא התרחש, נבנית עבודת הכהן ביום הכיפורים.

ללא ה'אחרי', ההתרחשות נשכחת, היתה כלא היתה. ה'אחרי', הזיכרון, הוא פיתוח של המושג, של השם:

כל זית שיש לו שם בשדה

...

ושכחו

אינו שכחה.[5]

אם אין לזית שם - כמו שאצלנו יש לחיות - ושכח לנקוף את זיתיו, הרי הם שכחה. אבל אם יש לו שם - אם זה זית שקורים לו - לשם דוגמה - 'יוסי', הרי אין זו שכחה, שכן הוא עתיד להיזכר בו.

על אדני המשנה הזאת - כנראה - כתבה זלדה את שירה הקסום 'לכל איש יש שם', שיר מכונן של תורת הזיכרון היהודית. השם, הוא המושג הפרטי, הוא ראשית הזיכרון. לא בכדי כך נקרא מוסד הזיכרון הלאומי - 'יד ושם'.

המשוררת רחל, ראתה בתקופת כנרת שלה את פסגת חייה. לאחר מכן, כששכבה חולה בירושלים, כתבה את השיר 'ואולי':

וְאוּלַי לֹא הָיוּ הַדְּבָרִים מֵעוֹלָם.
אוּלַי
מֵעוֹלָם לֹא הִשְׁכַּמְתִּי עִם שַׁחַר לַגַּן,
לְעָבְדוֹ בְּזֵעַת אַפַּי;

מֵעוֹלָם, בְּיָמִים אֲרֻכִּים וְיוֹקְדִים
שֶׁל קָצִיר,
בִּמְרוֹמֵי עֲגָלָה עֲמוּסַת אֲלֻמּוֹת
לֹא נָתַתִּי קוֹלִי בְּשִׁיר;

מֵעוֹלָם לֹא טָהַרְתִּי בִּתְכֵלֶת שׁוֹקְטָה
וּבְתֹם
שֶׁל כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי... הוֹי, כִּנֶּרֶת שֶׁלִּי,
הֶהָיִית, אוֹ חָלַמְתִּי חֲלוֹם?

ה'אחרי' שלה, שונה באופן קיצוני מההתרחשות שהיתה בעבר. עד כדי כך שונה, שהיא מפקפקת אם אמנם התרחש. מעשה השיר המעלה את הפקפוק, הוא גם מעשה ההיזכרות המעמיד אותה וקובע שהייתה ולא נחלמה כחלום.

פרשת אחרי מות, היא מהפרשות החשובות בתורה. היא המכוננת את סדר עבודת הכהן ביום הכיפורים - לב הזמן היהודי, והיא המכוננת את תורת ה'אחרי', תורת הזיכרון היוצר ההופך את העבר לקיום עכשווי נושא ערכים ומהות.

---

[1] ויקרא ט"ז א'

[2] המחלוקת היתה האם מקטירים את הקטורת מחוץ לקודש הקודשים - כדעת הצדוקים, או בתוך קודש הקודשים - כדעת הפרושים.

[3] פסחים י' ה'.

[4] פסחים ו' ע"ב ועוד.

[5] פאה ז' א'.