על המילים הרעות [פרשת אמור]

על המילים הרעות [פרשת אמור]

בפרשתנו, מופיעה הפרשה הסתומה של הנוקב:

וַיֵּצֵא בֶּן אִשָּׁה יִשְׂרְאֵלִית, וְהוּא בֶּן אִישׁ מִצְרִי, בְּתוֹךְ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וַיִּנָּצוּ בַּמַּחֲנֶה בֶּן הַיִּשְׂרְאֵלִית וְאִישׁ הַיִּשְׂרְאֵלִי.

וַיִּקֹּב בֶּן הָאִשָּׁה הַיִּשְׂרְאֵלִית אֶת הַשֵּׁם וַיְקַלֵּל, וַיָּבִיאוּ אֹתוֹ אֶל מֹשֶׁה, וְשֵׁם אִמּוֹ שְׁלֹמִית בַּת דִּבְרִי לְמַטֵּה דָן.

וַיַּנִּיחֻהוּ בַּמִּשְׁמָר, לִפְרֹשׁ לָהֶם עַל פִּי ה'.[1]

הפרשה סתומה, מעוררת כמה וכמה שאלות ותמיהות:

א.    מהיכן ולהיכן יצא האיש?

ב.     מדוע חשוב לציין שהאיש בן אישה ישראלית ובן איש מצרי?

ג.       מה עשה האיש? נקב את השם? קילל? את מי קילל?

כיוון שהפרשה סתומה, היא מאפשרת כמה וכמה פשרים. אציע בפניכם אחד מהם, שאיננו מבטל אפשרות של פשרים אחרים.

היה איש, בין אישה ישראלית ובן איש מצרי. כיוון שזה ייחוסו, הוא היה שונה ואחר ביחס לקהילה שכולה ישראלים בני ישראלים וישראליות. הוא יצא והלך ברחוב, בין האנשים, האחרות שלו זעקה. איש אחר, החל לריב אתו. הישראלי ה'שלם' פוגע בבן המצרי. סביר להניח שהפגיעה עצמה או הנלווה לה, כללה התייחסות לאביו. זאת הנקודה הרגישה, היא מעוררת בו חרדה וכעס נורא הנלווה אליה. הוא מבטא את כעסו בקללה, לקללה נלווה שמו הנקוב של ריבונו של עולם. העונש של האיש המקלל חמור מאוד:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

הוֹצֵא אֶת הַמְקַלֵּל אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה, וְסָמְכוּ כָל הַשֹּׁמְעִים אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁו,ֹ וְרָגְמוּ אֹתוֹ כָּל הָעֵדָה.

וְאֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל תְּדַבֵּר לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יְקַלֵּל אֱלֹהָיו, וְנָשָׂא חֶטְאוֹ.

וְנֹקֵב שֵׁם ה' מוֹת יוּמָת, רָגוֹם יִרְגְּמוּ בוֹ כָּל הָעֵדָה, כַּגֵּר כָּאֶזְרָח בְּנָקְבוֹ שֵׁם - יוּמָת.

וְאִישׁ כִּי יַכֶּה כָּל נֶפֶשׁ אָדָם, מוֹת יוּמָת.[2]

מהצווים שחוקקו בעקבות האירוע, אפשר ללמוד כי היו מעורבים בו שני רכיבים: הקללה ונקיבת השם. עדיין ייתכן שהקללה כוונה אל השם הננקב, וייתכן שהקללה כוונה אל האיש הרב. בתודעה המתועדת בתורה, קללה ונקיבת השם הם מעשים נוראים. בעולמנו העכשווי, מפחיתים בערך 'מעשים מילוליים'. רק מילים המובילות למעשה, כגון הסתה, נידונות על ידי החוק העכשווי. באופן רך יותר - 'העלבת עובד ציבור'. אבל - למיטב ידיעתי, ההמשגה המשפטית לא מכילה מילים פוגעות מעליבות מקללות המתייחסות לאדם פשוט.

לפני שנשוב ונתבונן במעשה שעשה המקלל, נזכיר גם את הצד השני. לפגוע באדם בנקודה הרגישה, בהיותו אחר, בן של איש זר - זו פגיעה קשה ונבזית. האיש הישראלי, ראוי לכל גינוי. יחד עם זאת, הלמידה מהתמונה המערכתית חשובה. נשים בסוגריים את עונש המוות, עליו כבר התגברו החכמים וביטלו אותו. למרות ההתגרות, למרות הפגיעה הקשה - אסור לאדם לאבד את עשתונותיו. אי אפשר להצדיק אלימות בהתגרות, זאת המשמעות של היות האדם יצור מוסרי.

נחזור אל האיש המקלל. חכמים שילבו בין שני המרכיבים, העמידו את הפרשה על קללה המופנית לריבונו של עולם:

המגדף אינו חייב עד שיפרש השם.

אמר רבי יהושע בן קרחה: בכל יום דנין את העדים בכינוי יכה יוסי את יוסי. נגמר הדין - לא הורגים בכינוי, אלא מוציאים כל אדם לחוץ, ושואלים את הגדול שבהן ואומרים לו:

'אמור מה ששמעת בפירוש'

והוא אומר

והדיינים עומדין על רגליהן

וקורעין ולא מאחין

והשני אומר: 'אף אני כמוהו',

והשלישי אומר: 'אף אני כמוהו'.[3]

האוזן של האנשים המתוארים במשנה, לא יכולה לסבול לשמוע את המילים הקשות. לכן ממירים אותן במילות כינוי - 'יכה יוסי את יוסי' [הקללה המקורית היתה יכה ריבונו של עולם את עצמו].

האוזן שלנו נשחקה, התרגלנו לכל המילים הנוראות ביותר. המון כאב הוביל את בן האיש המצרי לומר מילים קשות אלה, אבל הן מילים בלתי נסבלות. בסופו של דבר חייבים הדיינים לשמוע אותן, כי המציאות מורכבת - הם לא יכולים לדון אדם מבלי לדעת מה בדיוק עשה. אבל כשהם שומעים את המילים הרעות - הם קורעים את בגדיהם.

הפרשה הכואבת הזאת, שאין בה מנצחים אלא רק מפסידים, מזכירה לי קטע של מישל פוקו בספרו 'סדר השיח'. אני מביא אותו כאן עם פרשנות המוציאה את דבריו מהקשרם ונוטעת אותם בהקשר שלנו:

ייתכן שהאמת נאמרת תמיד במרחב של חיצוניות פראית; אך 'בתוך האמיתי' נמצאים רק כאשר מצייתים לכללים של 'משטרת' שיח, שיש לשוב ולהפעילה בכל שיח ושיח.

הדיסציפלינה היא עיקרון של פיקוח על ייצור השיח. היא קובעת לו גבולות באמצעות משחק זהות, הלובש צורה של עדכון מתמיד של הכללים.[4]  

המציאות היא 'חיצוניות פראית', מרחב של ג'ונגל אכזרי, בו נלחמים אנשים זה בזה, פוגעים זה בזה. בתוך המרחב הזה חייבים לייצר בועה של שיח, 'תוך אמיתי'. האפשרות ליצור תוך אמיתי, מוגן, לא פוגע, היא על ידי כללים וציות להם. כללים הם מוסרות, בלימת הרוח האנושית הייצרית והפראית. צריך למשטר את הרוח, את הלב. הכלי ליצירת הכללים הוא משחק הזהות, ההבנה שהשיח שלי משקף את הזהות שלי. יחד עם זאת, צריך לא להתקבע, לעדכן כל הזמן את הכללים, כי הזהות היא דינאמית וצומחת ומתפתחת.

שני האנשים הניצים, פעלו בחיצוניות פראית. אילו השכילו ליצור תוך אמיתי, למשטר את השיח שלהם, לציית לכללי השיח - אולי היו הדברים נראים אחרת.

---

[1] ויקרא כ"ד י' - י"ב.

[2] שם י"ג - י"ז.

[3] סנהדרין ז' ה'.

[4] עמוד 31 בתרגום העברי.