על
הכנות [פרשת מקץ]
בסיפור
העימות בין יוסף לאחיו, בטרם גילוי זהותו של יוסף, מופיע המושג 'כנים' חמש פעמים:
האחים אומרים ליוסף:
'ֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ אֶחָד נָחְנוּ, כֵּנִים
אֲנַחְנוּ, לֹא הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.[1]
יוסף אומר לאחים ביום השלישי:
אִם כֵּנִים אַתֶּם אֲחִיכֶם אֶחָד יֵאָסֵר
בְּבֵית מִשְׁמַרְכֶם וְאַתֶּם לְכוּ הָבִיאוּ שֶׁבֶר רַעֲבוֹן בָּתֵּיכֶם.[2]
האחים מספרים ליעקב את אשר אמרו ליוסף:
וַנֹּאמֶר אֵלָיו כֵּנִים אֲנָחְנוּ, לֹא הָיִינוּ
מְרַגְּלִים.[3]
האחים מספרים ליעקב את אשר אמר להם יוסף:
וַיֹּאמֶר אֵלֵינוּ הָאִישׁ אֲדֹנֵי הָאָרֶץ: בְּזֹאת
אֵדַע כִּי כֵנִים אַתֶּם. אֲחִיכֶם הָאֶחָד הַנִּיחוּ אִתִּי, וְאֶת רַעֲבוֹן
בָּתֵּיכֶם קְחוּ וָלֵכוּ. וְהָבִיאוּ אֶת אֲחִיכֶם הַקָּטֹן אֵלַי, וְאֵדְעָה כִּי
לֹא מְרַגְּלִים אַתֶּם, כִּי כֵנִים אַתֶּם, אֶת אֲחִיכֶם אֶתֵּן לָכֶם, וְאֶת
הָאָרֶץ תִּסְחָרוּ.[4]
מה
פשר המושג 'כנים'?
רש"י
מסביר: 'אמיתיים'. אבן עזרא: 'נאמנים'. הרמב"ן: 'צדיקים'. אור החיים, מבליט את המופע האחרון היוצר ניגוד
בין 'כנים' ובין 'מרגלים'. המרגל לא חושף את זהותו, אנחנו חושפים את זהותנו - וזאת
ה'כנות'. הספורנו מורה כי ה'כנות' ניכרת בכל המערכות בהן הם נוטלים חלק - משפחתם,
מסחרם - והיא המקרינה על שיפוט ההתרחשות הזאת: האם הם מרגלים או לא. הרש"ר
הירש מורה כי 'כנות' היא היות בפועל כפי שראוי להיות. תכונה זו סותרת את תכונת
המרגל. ברשותכם, אציג לכם פרשנות אחרת, השופכת אור חדש על הפרשה.
אחד
ממושגי היסוד של הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, הוא מושג ה'אותנטיות'. הוראתו של
המושג, היא התאמה בין החיצוני לפנימי, בין ההתנהגות והדיבור ובין התודעה והזהות.
בלשון החכמים - זאת שלילת המידה המגונה של 'אחד בפה ואחד בלב.' המושג הזה הוא מושג
חתרני, מפני שהוא מחליף את מושג ה'אמת' הקלאסי. מושג האמת הקלאסי בנוי על התאמה,
בין התודעה ובין המציאות. אם בתודעתי אני חושב שעכשיו יום, ובמציאות עכשיו יום,
הרי המשפט שבתודעה הוא אמיתי. אם בתודעה עכשיו יום ובמציאות עכשיו לילה, הרי המשפט
שקרי. מושג האותנטיות מורה שאין צורך - ואולי גם אין יכולת - לבדוק את ההתאמה של
התודעה למציאות. דייני שהתודעה והשפה המגבשת אותה מתאימה לי עצמי, לקיומי, כדי
שאוכתר בכתר האמת, האותנטיות ו... הכנות. מבקרי המושג טוענים, אין אותנטיות בעולם.
כולנו מובנים על ידי כוחות ומוסדות המכתיבים לנו מה לחשוב. לכן התודעה לעולם לא
מתאימה לעצמי, אלא לגורמים זרים שהכתימו אותה. בואו ונקרא מחדש את הפרשה, לאור
מושג הכנות הזה.
האחים
מגיעים למצרים. הפגישה ביניהם היא התנגשות, אי התאמה, מה שמוגדר בלשונם של
הפילוסופים האקסיסטנציאליים - אבסורד:
וַיַּכֵּר יוֹסֵף אֶת אֶחָיו וְהֵם לֹא הִכִּרֻהוּ.[5]
ברמה
האחת - מדובר בזיהוי. כפי שמסביר רש"י - הוא הניח אותם עם חתימת זקן והם
הניחו אותו ללא חתימת זקן. לכן - הוא הכיר אותם והם לא הכירו אותו. ברמה השניה -
יוסף הכיר את תוכם ואת ברם. הם הכירו את 'ברו' - את האופן שבו פעל, אבל לא הבינו
את תוכו, את תודעתו, את חלומותיו תשוקותיו וכישרונותיו. יוסף מאשים אותם שהם
מרגלים. מאיפה זה בא? מה פתאום מרגלים? מה יש בה במצרים שאפשר לרגל אחריו?
ה'מרגל',
הוא האיש שאין תוכו כברו. הוא מסתיר את זהותו. יוסף מטיל על האחים, את הזהות שהם
הטילו עליו. הם חשבו שברו הוא חלומות גדולים, ותוכו - ילד קטן ומפונק שאיננו מוכשר
לכלום, אפילו לא לרעות את הצאן. הוא מטיל עליהם את התמונה הזאת, תמונת חוסר
האותנטיות, חוסר הכנות.
האחים
לא מבינים מה הוא רוצה מהם. אנחנו אנשים פשוטים וכנים. תוכנו כברנו. הם צודקים. הוא
לוחץ עליהם: אתם מרגלים. כלפי חוץ באתם לשבור אוכל, מבפנים - תודעתכם עסוקה בלראות
את ערוות הארץ.
כאן
קורה דבר מדהים. האחים נפתחים, מספרים סיפור שלכאורה לא התבקשו לספר ושאין לו קשר
לאשמה המוטלת עליהם:
וַיֹּאמְרוּ: שְׁנֵים עָשָׂר עֲבָדֶיךָ, אַחִים אֲנַחְנוּ,
בְּנֵי אִישׁ אֶחָד בְּאֶרֶץ כְּנָעַן, וְהִנֵּה הַקָּטֹן אֶת אָבִינוּ הַיּוֹם, וְהָאֶחָד
אֵינֶנּוּ.[6]
מכיוון
שהוטלה עליהם האשמה בחוסר כנות, בחוסר אותנטיות, בהיותם מרגלים - הם מגלים את כל
תוכם, גם זה שאיננו קשור להתנהלותם במצרים. בכך אם יוצרים חוסר התאמה מיוחד בין
הפנימי לחיצוני. משל לאדם המגיע לראיון עבודה כמהנדס מחשבים, ומתחיל לספר כיצד
קישט את החדר שלו. יש כאן אי התאמה בין הפנימי הנחשף לבין החיצוני הנדרש. על כך
מגיב יוסף:
וַיֹּאמֶר
אֲלֵהֶם יוֹסֵף: הוּא אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֲלֵכֶם לֵאמֹר מְרַגְּלִים אַתֶּם.[7]
יוסף
רואה בדבריהם, הוכחה לתיאוריית הריגול שלו. מדוע? בגלל שיש אח קטן שנותר עם אביו
ואח שאיננו - הם מרגלים?! האחים דיברו אל יוסף פעמיים. בפעם הראשונה - אל מול טענת
הריגול, הם סיפרו שהם בני איש אחד. בפעם השניה, לאחר שלחץ עליהם, הוסיפו את קורות
האחד שנותר עם אביו והשני שאיננו. יוסף רואה בהם מרגלים, לא מכיוון שהוכיחו שהם
מחפשים לגלות את ערוות הארץ. הוא רואה בהם מרגלים כיוון שאין תוכם כברם, כיוון
שהסתירו ממנו מידע, יצרו פער בין המציאות ובין התיאור שלה. כזה הוא מרגל: אתה לא
יודע את כל הסיפור שלו, הוא מסתיר, הוא לא כנה.
יוסף
מודיע לאחים כי לא יצאו ממצרים עד שיביאו אליה את האח שנותר עם אביו. אז ייאמנו דבריהם.
ושוב - למה?! האם הבאת האח מוכיחה שאינם מרגלים?!
יוסף
לא מתעניין בשאלה אם הם גילו מידע סוגי על ארצו או לא. הוא גם לא עושה מניפולציה
שתכליתה להביא את בנימין אליו. יוסף רוצה להגיע לכך שייאמנו דברי האחים, שהם יהיו
אותנטיים, כנים. רק אם הם יהיו כנים, והתוך והזהות שלהם יתאימו לתיאור הזהות - יש
סיכוי שיראו גם אותו ככנה. אם הם יביאו את האח הקטן, אזי כשהוא איתם - התיאור
הכולל את שני האחים יתאים למציאות.
רבן
גמליאל, ניסה להציב את הכנות - האותנטיות - כתנאי לכניסה לבית המדרש. 'שהיה רבן גמליאל
מכריז ואומר: כל תלמיד שאין תוכו כברו - לא יכנס לבית המדרש.'[8]
לאחר המהפכה הבית מדרשית בה הודח מתפקידו, בוטל הכלל הזה: 'אותו היום סלקוהו לשומר
הפתח, ונתנה להם רשות לתלמידים ליכנס.'[9] 'חלשה דעתו של רבן גמליאל, אמר: 'שמא,
חס ושלום, מנעתי תורה מישראל'. הראו לו בחלומו כדים מלאים באפר. ולא היא, אותו
החלום - ליישב את דעתו הראו לו אותו.'[10]
רבן
גמליאל החזיק באידיאת הכנות והאותנטיות, הוא ניסה למנוע מאנשים לא אותנטיים להיכנס
לבית המדרש. רבי אלעזר בן עזריה שהחליף אותו, חלק עליו. הוא חשב שאסור לנסות לרדת
לחקר הפנימי שבאדם. אדם נשפט על פי החיצוני, למרות שיכול להיות שאיננו מתאים לפנימי.
ניסיון לחדור אל הפנימי, או חודרני כוחני ופוגע באוטונומיה של האדם. החלום בין אם
הכריע במחלוקת ובין אם בא רק ליישב את דעתו של רבן גמליאל, מעלה תמונה של העדר
אותנטיות: כדים לבנים מלאים באפר שחור. זהו סמל של הפער בין החיצוני ובין הפנימי.
סמל הכדים מזכיר שיר של המשורר פאול צלאן:
החול מן הכדים
ירוק כעובש בית השכחה.
לפני כל שער משעריו המנשבים מכחיל נגנך הערוף.
הוא מכה לך בתוף העשוי אזוב ושיער ערווה מר;
בבוהן דלוקה הוא מצייר בחול את גבת עינך.
מצייר אותה ארוכה משהיתה, ואת אודם שפתותיך.
כאן אתה ממלא את הכדים ומזין את לבך.
בשיר
מתואר כד ישן, מכוסה בעובש, באזור ושיער. תיאור התוף מתלכד עם תיאור האהובה, נמענת
השיר. גם האוהב שניגן לה כבר מת, הוא ערוף. המשורר מתבונן בכלי העתיק ומשחזר ממנו
את אשר אירע בין בני הזוג. האוהב היה חולה או פצוע, בוהן רגלו היתה דלוקה. אך בה,
הוא צייר את האהובה, בנה את דמותה מעבר לאשר היתה: הגבה ארוכה יותר, השפתיים
אדומות למרות שהוא צייר בחול. כך ממלאים את הכדים ומזינים את הלב, באשר איננו
מתאים למציאות אלא מעצים אותה אל מעבר לעצמה.
החלום
שהפנימי יתאים לחיצוני, שתהיה אותנטיות, כנות - הוא חלום באספמיה, חלום שאיננו
יכול להתממש. הפנימי במהותו גולש אל מעבר לחיצוני, הלב החושק החולם מעצים ומגדיל
את המציאות החיצונית. רבן גמליאל כשל בכך, יוסף כשל בכך. יוסף ניסה לחנך את האחים
או לאלף אותם, שהסיפור שלהם יתאים למציאות. כשהיה פער בין הסיפור השני לראשון, הוא
כפה עליהם להביא את אחיהם הקטן למצרים. אם יבוא למצריים, לא תחרוג המציאות מהסיפור
הראשון. לא תהיה העלמה של יסודות חשובים בסיפור, האחים לא יהיו מרגלים שתוכם אינו
כברם. יוסף חשב שכך יתוקן העוול שעשו לו, האשימו אותו שהחיצוני שלו חורג מהפנימי.
שהחיצוני רואה חלומות של גדלות, בעוד שהפנימי הוא דל וכחוש. בסוף יוסף קרס, פרץ
בבכי. הוא הבין שעליו לחבור אל אחיו באשר הם, לא לנסות לעצב את תודעתם. הוא לעולם
יוותר בעיניהם 'בעל החלומות', לעולם יהיה זר ביניהם. כפי שרבן גמליאל יודח מתפקיד
המנהיג, ורבי יהושע יטיח בו 'אוי לו לדור שאתה מנהיגו'. האידיאה של האותנטיות היא
אידיאה מסוכנת, היא מובילה להשתלטות על תודעת האחר. ראוי לוותר עליה, להשאיר את
הפנימי כנסתר שבאדם, כקודש הקודשים שאיש לא נכנס אליו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה