כל המשפחה [פרשת ויגש]

על המשפחה [פרשת ויגש]

משפחות אוהבות להצטלם. בצילום כולם מחייכים, ונראה כי המשפחה מושלמת. רק מי שיודע להתבונן, חושף את הסדקים, את המתחים, את מה שהופך אותנו לבני אדם. בתורה אין תמונות. לא רק שאין תמונות, אפילו תיאורים של בני אדם כמעט ולא קיימים. אנחנו לא יודעים איך נראה אברהם או איך נראתה שרה. גבוהים נמוכים שמנים רזים צבע שיער צלקת - כלום. אבל גם בתורה ישנן תמונות משפחתיות, התמונות הן רשימות. שמות בני המשפחה כתובים זה לצד זה. האותיות הן החיוכים, הצירוף של השמות לרשימה יוצר את הדימוי של המשפחה המושלמת. אבל מי שיודע להבחין, מבחין גם ברשימות ה'סתמיות' האלה, בסדקים הרומזים על התהומות האנושיים. הנה זאת הרשימה המופיעה בפרשתנו:

וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרַיְמָה, יַעֲקֹב וּבָנָיו, בְּכֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן.

וּבְנֵי רְאוּבֵן, חֲנוֹךְ וּפַלּוּא וְחֶצְרֹן וְכַרְמִי.

וּבְנֵי שִׁמְעוֹן, יְמוּאֵל וְיָמִין וְאֹהַד וְיָכִין וְצֹחַר, וְשָׁאוּל בֶּן הַכְּנַעֲנִית.

וּבְנֵי לֵוִי, גֵּרְשׁוֹן קְהָת וּמְרָרִי.

וּבְנֵי יְהוּדָה, עֵר וְאוֹנָן וְשֵׁלָה וָפֶרֶץ וָזָרַח. וַיָּמָת עֵר וְאוֹנָן בְּאֶרֶץ כְּנַעַן וַיִּהְיוּ בְנֵי פֶרֶץ חֶצְרֹן וְחָמוּל.

וּבְנֵי יִשָּׂשכָר, תּוֹלָע וּפֻוָּה וְיוֹב וְשִׁמְרֹן.

וּבְנֵי זְבֻלוּן, סֶרֶד וְאֵלוֹן וְיַחְלְאֵל.

אֵלֶּה בְּנֵי לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב בְּפַדַּן אֲרָם, וְאֵת דִּינָה בִתּוֹ, כָּל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו שְׁלֹשִׁים וְשָׁלֹשׁ.

וּבְנֵי גָד, צִפְיוֹן וְחַגִּי שׁוּנִי וְאֶצְבֹּן עֵרִי וַאֲרוֹדִי וְאַרְאֵלִי.

וּבְנֵי אָשֵׁר, יִמְנָה וְיִשְׁוָה וְיִשְׁוִי וּבְרִיעָה וְשֶׂרַח אֲחֹתָם, וּבְנֵי בְרִיעָה חֶבֶר וּמַלְכִּיאֵל.

אֵלֶּה בְּנֵי זִלְפָּה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְלֵאָה בִתּוֹ, וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב, שֵׁשׁ עֶשְׂרֵה נָפֶשׁ.

בְּנֵי רָחֵל אֵשֶׁת יַעֲקֹב, יוֹסֵף וּבִנְיָמִן.

וַיִּוָּלֵד לְיוֹסֵף בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ אָסְנַת בַּת פּוֹטִי פֶרַע כֹּהֵן אֹן, אֶת מְנַשֶּׁה וְאֶת אֶפְרָיִם.

וּבְנֵי בִנְיָמִן, בֶּלַע וָבֶכֶר וְאַשְׁבֵּל גֵּרָא וְנַעֲמָן אֵחִי וָרֹאשׁ מֻפִּים וְחֻפִּים וָאָרְדְּ.

אֵלֶּה בְּנֵי רָחֵל אֲשֶׁר יֻלַּד לְיַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ אַרְבָּעָה עָשָׂר.

וּבְנֵי דָן, חֻשִׁים.

וּבְנֵי נַפְתָּלִי, יַחְצְאֵל וְגוּנִי וְיֵצֶר וְשִׁלֵּם.

אֵלֶּה בְּנֵי בִלְהָה אֲשֶׁר נָתַן לָבָן לְרָחֵל בִּתּוֹ, וַתֵּלֶד אֶת אֵלֶּה לְיַעֲקֹב כָּל נֶפֶשׁ שִׁבְעָה.

כָּל הַנֶּפֶשׁ הַבָּאָה לְיַעֲקֹב מִצְרַיְמָה יֹצְאֵי יְרֵכוֹ, מִלְּבַד נְשֵׁי בְנֵי יַעֲקֹב, כָּל נֶפֶשׁ שִׁשִּׁים וָשֵׁשׁ.

וּבְנֵי יוֹסֵף אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְמִצְרַיִם נֶפֶשׁ שְׁנָיִם, כָּל הַנֶּפֶשׁ לְבֵית יַעֲקֹב הַבָּאָה מִצְרַיְמָה שִׁבְעִים.[1]

על פניו, שמות זהים, אין פער והבדל בין האחד לשני. עתה בואו ונשים לב ל'סדקים':

ראובן מוגדר 'בכור יעקב'. למה? הרי ברור שהראשון הוא הבכור? אולי ברור, אבל לא במשפחת יעקב. הרי יעקב מבחינה ביולוגית איננו הבכור, ובכל זאת הוא הבכור שהרי קנה את הבכורה. גם מעמדו של ראובן רחוק מלהיות מובן מאליו, יהודה ויוסף מתחרים אתו על הבכורה.

בין בני שמעון מוזכר 'שאול בן הכנענית'. יש כאן סיפור. מהו? רש"י כותב: 'בן הכנענית - בן דינה שנבעלה לכנעני, כשהרגו את שכם לא היתה דינה רוצה לצאת עד שנשבע לה שמעון שישאנה.' זה סיפור. סיפור בתוך סיפור. פתאום נחשף הסיפור הטראומטי של דינה. חלקו ידוע לנו מהסיפור שפורש בתורה, אבל הנה עוד רכיב אפל של נישואי אח ואחות.

בני יהודה - ער אונן שלה זרח ופרץ. רשימה סתומה. אבל אנחנו קוראי התורה יודעים שיש כאן צירוף של סיפורים גדולים וקשים. נישואי יהודה לבת שוע הכנענית, לידת שלושת הבנים. לקיחת תמר כאישה לער, מעשה אונן, ההתנהלות עם שלה, נקמת תמר, לידת התאומים, ההוצאה להורג, מניעתה הדרמטית. קוראי התנ"ך כולו גם מכירים את ההמשך הרחוק - לידת דוד, המלך המשיח...

בסיכום בני לאה, בניגוד לעיקרון המזכיר ברשימה רק את הבנים ולא את הבנות - מוזכרת דינה, 'ואת דינה בתו'. שוב נפתח הפצע, הסיפור הגדול, הדרמה המורכבת ממחלוקת בין יעקב לבניו איך לנהל את המשבר.

בין בני אשר, מוזכרת שרח. שוב - מקרה יוצא דופן, הרומז כי יש כאן סיפור. למסתורין מתווספת העובדה הבאה: בספר במדבר,[2] נמנים היוצאים ממצרים. ביניהם - שרח בת אשר... מכאן נבנה הסיפור, כי שרח חיה מאות שנים. העובדה שהיתה עדה חיה לתקופה שבין הירידה למצרים ובין היציאה ממנה, הוסיפה נופך לאגדת חייה. מי ידע היכן קבורות עצמות יוסף?

"וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף עִמּוֹ", ומשה מהיכן היה יודע היכן היה קבור יוסף? אמרו שרח בת אשר נשתיירה מאותו הדור, והיא הראתה למשה קבר יוסף. אמרה לו: במקום הזה שמוהו. עשו לו מצרים ארון של מתכת, ושקעוהו בתוך נילוס. בא ועמד על נילוס נטל צרור וזרק לתוכו וזעק ואמר: יוסף יוסף, הגיעה השבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו שהוא גואל את בניו. תן כבוד לה' אלהי ישראל ואל תעכב את גאולתך, כי בגללך אנו מעוכבים. ואם לאו נקיים אנחנו משבועתך [אם לא תעלה את ארונך תישאר אתה כאן ואנחנו נצא ממצרים פטורים מהשבועה]. מיד צף ארונו של יוסף ונטלו משה.[3]

לא רק עצמות יוסף, גם סודות הגאולה הופקדו בידי שרח:

וכלם [סודות הגאולה] לא נמסרו אלא לאברהם אבינו ואברהם מסרן ליצחק ויצחק מסרן ליעקב ויעקב מסר סוד הגאולה ליוסף שנאמר: "ואלהים פקוד יפקוד אתכם". ויוסף בנו מסר סוד הגאולה לאחיו ואמר להם: "פקוד יפקוד אלהים אתכם". ואשר מסר סוד הגאולה לסרח בתו, וכשבאו משה ואהרן אצל זקני ישראל ועשו האותות לעיניהם הלכו אצל סרח בת אשר אמרו לה: בא אדם אחד אצלנו ועשה אותות לעינינו כך וכך. אמרה להם: אין באותו ממש. אמרו לה: והרי אמר 'פקוד יפקוד אלהים אתכם'? אמרה להם: הוא האיש העתיד לגאול את ישראל ממצרים, שכן שמעתי מאבא 'פקוד יפקוד'. מיד האמינו העם באלהיהם ובשלוחו שנאמר: "ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו".[4]

אזכור לידת בני יוסף במצרים, מקפל בחובו את הדרמה הגדולה מכל. סיפור הקרע במשפחה, המכירה, הנפילה, העלייה, עלילת הריגול... אבל, בואו ונתמקד דווקא בפרט שבשוליים: 'ובני דן ח[ו]שים'. הביטוי הצנום הזה, עורר את דמיונם היוצר והביקורתי של חכמים ומפרשים. האם מדובר בבן אחד ששמו ברבים? או בשני בנים שאחד מהם מת? ואולי זה שם לקבוצה גדולה של בנים? הפליא לעשות האר"י שהורה כי 'חשים' אותיות - 'משיח'... והנה, כמו בסיפור פרץ וזרח בני יהודה, המשיח נמצא דווקא בשוליים. הסיפורים העלומים המושתקים והרמוזים, הם הצופנים את העסיסי, את החי, ואת הגואל.

ז'וזה סאראמגו, כתב ספר עמוק מבריק וחכם - 'כל השמות'. גיבור הספר, הוא פקיד בלשכה הכללית למרשם תושבים. הנה כך פותח הספר:

מעל משקוף הדלת קבוע שלט מתכת ארוך וצר, מצופה אמייל באותיות השחורות, על הרקע הלבן, נאמר, הלשכה הכללית למרשם תושבים. האמייל סדוק, ושוליו פגומים פה ושם. הדלת ישנה, השכבה האחרונה של הצבע הערמוני מתקלפת, ועורקי העץ, הגלויים לעין, מזכירים עור משורג. בחזית הבניין יש חמישה חלונות. ברגע שעוברים את הסף חשים בריח הנייר הישן. אומנם לא עובר יום שלא נכנסים ללשכה ניירות חדשים של בני אדם ממין זכר וממין נקבה שנולדים שם בחוץ, אך הריח אינו משתנה לעולם, ראשית מפני שגורלו של כל נייר חדש, מיד עם צאתו מבית החרושת, הוא להתחיל להתיישן, ושנית, מפני שלא עובר יום שלא נרשמות בו, לרוב על הנייר הישן, אבל פעמים רבות גם על נייר חדש, סיבות לפטירה ומקומות ותאריכים הקשורים אליהן, וכל אחד מהם תורם את ניחוחו המיוחד, שלא תוקף את ריריות הריח בלי הרף, כפי שמוכיחים אי אלו אדים ארומטיים, שחולפים לפעמים בלאט בחלל הלשכה הכללית למרשם תושבים והאפים אניני - הריח מזהים אותם כבושם שחציו מי ורדים וחציו כריזנתמות.[5]   

האיש מזהה בתוך אלפי השמות, שם אחד יוצא דופן - 'אלמונית'. הוא יוצא למסע חיפושים רב פנים, בכדי לגלות את הדמות המסתתרת מאחורי הכינוי. וכך מסתיים הספר, במפגש עם המנהל שהפך לבן ברית מפתיע של הפקיד, סקרן לדעת את הסיפור:

המנהל קם, אני משאיר לך כאן את המפתח, אני לא מתכוון לחזור ולהשתמש בו, ובלי שסניור ז'וזה יספיק לדבר, הוסיף, יש עוד עניין אחד שצריך לפתור, איזה עניין, אדוני, בתיק של האישה האלמונית חסרה, תעודת הפטירה, אני מצטער, לא הצלחתי למצוא אותה, היא כנראה נשארה בארכיון, או שהפלתי אותה בדרך, אז כל זמן שלא תמצא אותה, האשה הזאת תהיה מתה, אבל היא תהיה מתה גם אם אמצא את התעודה, נכון, אלא אם כן תשמיד אותה, אמר מנהל מרשם התושבים. באומרו את המילים האלה הפנה את גבו, וכעבור זמן קצר נשמע רחש סגירת דלת הלשכה. סניור ז'וזה עמד באמצע הבית, לא היה צורך למלא כרטיס רישום חדש, כי ההעתק כבר היה בתיק. אבל כן היה צורך לקרוע או לשרוף את המקור, שנרשם בו תאריך פטירה. ועדיין נמצאת שם באיזה מקום תעודת הפטירה. סניור ז'וזה נכנס ללשכה הכללית למרשם תושבים, ניגש לשולחן של המנהל, פתח את המגירה שבה חיכו לו הפנס וחוט אריאדנה. הוא קשר קצה אחד של החוט לקרסול והתקדם לקראת החשיכה.[6]

ככה זה בלשכה למרשם התושבים, וככה זה ברשימות התורה, וככה זה בחיים. יש קצה חוט בתוך רשימה, וממנו מוליכה דרך סבוכה במבוכים והטעיות וחיפושים והתגברות על תעודות פטירה המנסות להרוג את הדמות ואת הידוע עליה, וכשמגיעים מוצאים עוד קצת על האלמונית, וכך היא הופכת משם ליש, ממילה - לאדם.

---

[1] בראשית מ"ו ח' - כ"ז.

[2] פרק כ"ו.

[3] מכילתא דרבי ישמעאל, בשלח.

[4] פרקי דרבי אליעזר מ"ח ב'.

[5] עמ' 9 בתרגום העברי.

[6] שם עמ' 206.