על
הסבל [פרשת ויחי]
העימות
בין יוסף ליהודה, הוא סיפור מתגלגל מפרקי ספר בראשית ועד המשכה של ההיסטוריה
של עם ישראל. הוא מקבל עומק יחד עם עמימות,
במראת הברכות שבחתימת הספר. הקורא התמים שומע את הברכות ושואל את עצמו: מי הוא הבן
הנבחר? מי עתיד להנהיג את העם. הנה ברכת יהודה:
יְהוּדָה אַתָּה יוֹדוּךָ אַחֶיךָ, יָדְךָ בְּעֹרֶף
אֹיְבֶיךָ, יִשְׁתַּחֲווּ לְךָ בְּנֵי אָבִיךָ.
גּוּר אַרְיֵה יְהוּדָה, מִטֶּרֶף בְּנִי עָלִיתָ,
כָּרַע רָבַץ כְּאַרְיֵה, וּכְלָבִיא מִי יְקִימֶנּוּ.
לֹא יָסוּר שֵׁבֶט מִיהוּדָה וּמְחֹקֵק מִבֵּין רַגְלָיו,
עַד כִּי יָבֹא שִׁילוֹ, וְלוֹ יִקְּהַת עַמִּים.
אֹסְרִי לַגֶּפֶן עִירוֹ, וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ.
כִּבֵּס בַּיַּיִן לְבֻשׁוֹ, וּבְדַם עֲנָבִים סוּתוֹ.
חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, וּלְבֶן שִׁנַּיִם
מֵחָלָב.[1]
ברור
שהמברך רואה את יהודה כמלך - האריה - כמנהיג, כמחזיק השרביט - השבט - כמחוקק, ואף מוסיף את החלום העתידי של המלך
המשיח - שיבוא לשילה, ואולי אפילו רואה את
תמונתו רוכב על עיר וחמור כמו שצפה הנביא צפניה:
גִּילִי מְאֹד בַּת צִיּוֹן, הָרִיעִי בַּת יְרוּשָׁלִַם,
הִנֵּה מַלְכֵּךְ יָבוֹא לָךְ, צַדִּיק וְנוֹשָׁע הוּא, עָנִי וְרֹכֵב עַל חֲמוֹר,
וְעַל עַיִר בֶּן אֲתֹנוֹת.[2]
והנה
מגיעה ברכת יוסף:
בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן, בָּנוֹת
צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר.
וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ, וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי
חִצִּים.
וַתֵּשֶׁב בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי
יָדָיו, מִידֵי אֲבִיר יַעֲקֹב, מִשָּׁם רֹעֶה אֶבֶן יִשְׂרָאֵל.
מֵאֵל אָבִיךָ וְיַעְזְרֶךָּ, וְאֵת שַׁדַּי וִיבָרְכֶךָּ,
בִּרְכֹת שָׁמַיִם מֵעָל, בִּרְכֹת תְּהוֹם רֹבֶצֶת תָּחַת, בִּרְכֹת שָׁדַיִם וָרָחַם.
בִּרְכֹת אָבִיךָ גָּבְרוּ עַל בִּרְכֹת הוֹרַי, עַד
תַּאֲוַת גִּבְעֹת עוֹלָם. תִּהְיֶיןָ לְרֹאשׁ יוֹסֵף, וּלְקָדְקֹד נְזִיר אֶחָיו.[3]
מי
שקורא את הברכה הזאת בפני עצמה, מתרשם שיוסף הוא הבן הנבחר למלוכה ולהנהגה. יוסף
הוא נזיר האחים, ראשו הוא המתנשא מעל כל הראשים כפי שיקרה בעתיד עם שאול:
וַיָּרֻצוּ וַיִּקָּחֻהוּ מִשָּׁם, וַיִּתְיַצֵּב
בְּתוֹךְ הָעָם, וַיִּגְבַּהּ מִכָּל הָעָם מִשִּׁכְמוֹ וָמָעְלָה.[4]
אני
עושה אוזני כאפרכסת לשתי הברכות, ואלה הקולות שאני שומע: ביטויים המסמלים מלוכה
רבים יותר בברכת יהודה מברכת יוסף. אבל - המברך, אוהב יותר את יוסף ומתפעל ממנו.
כמה סימנים לכך:
א. הוא חוזר פעמיים על מילות ההתפעלות 'בן פורת'.
ב. הוא מתאר את התפעלות ה'בנות' מיוסף, אולי משליך
עליהן את התפעלותו שלו.
ג. הוא מתאר - מתוך אמפטיה (כך באוזני הכרויה
לסיפור) את סבלו של יוסף במאבקו עם אויביו.
ד. הקורא יודע שה'אוייבים' הם אחי יוסף שהם בני יעקב. כלומר - האבא נוקט
עמדה, הוא מעדיף את הבן הזה על האחרים.
ה. הוא חוזר פעמיים על המילה 'אביך' המורה על הזיקה
המיוחדת אליו, זיקה שלא מוזכרת ביחס לאחים האחרים שגם להם היא מתאימה.
ו. הוא עובר מגוף שלישי - 'אביך' לגוף ראשון -
'הורי'. רתיעה משבירת הריחוק המתאים להתייחסות לכל קבוצת האחים עד לשינוי העמדה לקרבה
היוצרת העדפה.
טוב,
תאמרו, זה לא מפתיע. הרי מתחילת הסיפור המשפחתי הסבוך, העידה התורה על ההעדפה:
וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו, כִּי
בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ, וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים.[5]
בסדר.
אבל למה? למה הוא אוהב אותו יותר מהאחרים?
תאמרו
- מה זאת אומרת למה? הרי התורה מסבירה - 'כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ'.
בסדר.
אבל זה הכל? רק בגלל שהוא היה הקטן - וזכרו נא כי לא היה הקטן ביותר...
תאמרו
- נכון, יש כאן עוד רובד, גלגולי אהבת האם:
וַיֶּאֱהַב יַעֲקֹב אֶת רָחֵל...[6]
וַיֶּאֱהַב
גַּם אֶת רָחֵל מִלֵּאָה...[7]
בסדר.
אבל האם זה הכל? האם יוסף שקוף, ורק מפאת אהבת רחל אוהב יעקב את יוסף?
אני
חושב שיש כאן עוד רובד. 'וַיְמָרֲרֻהוּ וָרֹבּוּ, וַיִּשְׂטְמֻהוּ בַּעֲלֵי חִצִּים'
יוסף סבל. יעקב מגלה הזדהות עם יוסף, מפאת הסבל. הן גם הוא מעיד כי חייו היו חיי
סבל:
...מְעַט וְרָעִים הָיוּ יְמֵי שְׁנֵי חַיַּי וְלֹא
הִשִּׂיגוּ אֶת יְמֵי שְׁנֵי חַיֵּי אֲבֹתַי בִּימֵי מְגוּרֵיהֶם.[8]
לא
רק הזדהות עם יוסף יש כאן, אלא גם הכרה בכך שיוסף נאבק בסבל - ויכול לו: וַתֵּשֶׁב
בְּאֵיתָן קַשְׁתּוֹ, וַיָּפֹזּוּ זְרֹעֵי יָדָיו.
זה
לא הכל. אם היינו עוצרים כאן, היה מצטייר שהכל אישי. יעקב הסובל מזדהה עם הבן
הסובל שלו, ומתפעל מכך שהבן הצליח במקום שהוא כשל. אבל - לדעתי - יש כאן אמירה
אובייקטיבית: הסבל מצרף את האדם. הסבל מוסיף ערך מוסף לאדם, ומהווה עילה לבחירה בו
להנהיג את קהילת האדם.
בישראלית
עכשווית זאת עמדה לא מקובלת. ראשית - כל העמדה של הסבל כערך, מעוררת תגובת דחייה:
זאת עמדה נוצרית. שנית - בישראלית הבחירה בסבל כמשאב היא התקרבנות. והתקרבנות -
היא ערך שלילי בעליל. אני מוחה כנגד שתי ההנחות האלה.
הנוצרים
אכן אימצו את מרכיב הסבל, הוציאו אותו מכלל איזון השמור לו במקורות היהדות. אבל - אָכֵן חֳלָיֵנוּ הוּא נָשָׂא וּמַכְאֹבֵינוּ סְבָלָם[9],
הוא היגד אותנטי של מקורות היהדות. אם נשים בסוגריים את אשר עשו הנוצרים למשיח
שלנו, תחזור האידיאה הרואה באדם הסובל את האדם השלם. רבי יוחנן כשהיה הולך לנחם
אבלים, היה מראה להם את העצם של האצבע הקטנה של שלד בנו ואומר: 'דין גרמא דעשיראה
ביר' [זאת האצבע של הבן העשירי שמת לי].[10]
יש כוח של אמת בעמדה שצומחת מתוך הסבל, מהמאבק, מההתגברות.
רונה
רמון שהלכה השבוע לבית עולמה, צמחה מהסבל לעשייה ולחיים. ביום עשרה בטבת הוקרן
בקהילתנו - קהילת רמב"ן הסרט 'אסתיר פני...' על הרבי מקלויזנבורג. הוא שאיבד את אשתו ואת אחד עשר בניו, צמח
מהשואה שלו להקמת החסידות החיה. הוא הגיע לנתניה ומימש את הנדר שנדר כשנפצע במלחמה
הגדולה מכדור ולא היה מי שיטפל בו. הוא נדר כי אם יצילנו ריבונו של עולם, הוא...
יבנה בית חולים. זה הרקע להקמת בית החולים לנדיאדו בנתניה.
אנשים
הצומחים מהסבל מהווים בצדק מקור השראה, לאופטימיות, לאפשרות להתגבר ולעשות טוב
וחסד ותיקון למרות ומתוך כאבם ושברם. זה היה יוסף. הילד שהושלך לבור ונמכר לעבד
שהצליח לברוא את עצמו מחדש כמשנה למלך מצרים. אלה לא היו החיים עליהם חלם. הוא רצה
לצמוח בתוך משפחתו וארצו, לאור עיניה האוהבות של אמא שלו. אבל החיים גלגלו אותו
למקום אחר. במקום להישבר ולגמור את חייו בשולי החברה המצרית, הוא המציא את עצמו
מחדש וככזה - דווקא ככזה - הציל את משפחתו.
פאול
צלאן - הנחשב לגדול המשוררים הגרמנים במאה ה20 - משורר יהודי יליד צ'רנוביץ'.
הוריו מתו בשואה, הוא היה אכול תחושות אשמה על שלא היה בבית כשנתפסו ונשלחו למחנה.
כך הוא כותב בשירו:
עץ לבנה, עליך צופים לבנים אל החושך.
אמי, שערה לא הלבין מעולם.
שן הארי, כל כך ירוקה היא אוקראינה.
אמי בהירת השיער לא באה הביתה.
עב גשם, על הבאר את מתמהמהת?
אמי חרישית בוכה על כולם.
כוכב עגול, סרט זהב ענבת.
אמי, את לבה פצעה עופרת.
דלת אלון, מי עקר אותך מציריך?
אמי הרכה לא תוכל עוד לבוא.[11]
שערה
של האם, השיער הבהיר שלא הלבין מעולם, משתקף ומשקף את ראש יוסף ואת קדקודו. שניהם
נצרפו בסבל, שניהם הפכו לדמויות מופת.
הסבל
איננו בושה, הסבל הוא כור ההיתוך למיטב שבאדם. משם צומח המנהיג, משם גדל נזיר
אחיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה