על
התנופה ועל ההנעה [פרשת תצווה]
בתום
מלאכת המקדש, מורה ריבונו של עולם למשה, כיצד לקדש את הכוהנים. בין השאר הוא מורה:
וְשַׂמְתָּ הַכֹּל עַל כַּפֵּי אַהֲרֹן
וְעַל כַּפֵּי בָנָיו
וְהֵנַפְתָּ אֹתָם
תְּנוּפָה
לִפְנֵי ה'.[1]
כל
הדברים שפורטו לעיל - חלב, אליה, חלב המכסה את הקרב, יותרת הכבד, שתי הכליות, החלב
אשר על הכליות, שוק הימין, כיכר לחם, חלת לחם שמן, רקיק - מושמים ועל כפי אהרון
ועל כפי בניו. ואז, מניפים אותם. את מי? אפשר לומר את הדברים. כלומר, משה שם ידיו
מתחת לכפות ידי הכוהנים, ויחד הם מרימים את הדברים. ואפשר לומר - משה מניף
את...הכוהנים... אם האפשרות השנייה נראית לכם מוזרה, ראו נא את הדיבר בספר במדבר:
וְהַעֲמַדְתָּ אֶת הַלְוִיִּם לִפְנֵי אַהֲרֹן וְלִפְנֵי
בָנָיו
וְהֵנַפְתָּ אֹתָם
תְּנוּפָה
לַה'.[2]
כאן
לא שמים משהו על כפות ידי הכוהנים, כאן פשוטו של מקרא - מניפים אותם. ההנפה הזאת,
פתחה עבורי מסע בעקבות כמה הנפות והרמות. חיפוש אחר המופעים ואחרי פשרם. שני מופעי
הנפה והרמה מכוננים:
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר יָרִים מֹשֶׁה יָדוֹ
וְגָבַר יִשְׂרָאֵל
וְכַאֲשֶׁר יָנִיחַ יָדוֹ
וְגָבַר עֲמָלֵק.[3]
עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף
וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס
וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ
וְרָאָה אֹתוֹ
וָחָי.[4]
בראשון
- הרמת הידיים, בשני - הרמת המבט. המשנה מעמידה את שניהם על הראייה, ואת הראייה
כאמצעי להתרחשות שבלב:
'והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל...'
וכי ידיו של משה עושות מלחמה או שוברות מלחמה?
אלא לומר לך
כל זמן שהיו ישראל מסתכלים כלפי מעלה
ומשעבדין את לבם לאביהם שבשמים
היו מתגברים
ואם לאו
היו נופלין.
כיוצא בדבר אתה אומר
'עשה לך שרף ושים אותו על נס, והיה כל הנשוך וראה
אותו וחי.'
וכי נחש ממית או נחש מחיה?
אלא
בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה
ומשעבדין את לבם לאביהן שבשמים
היו מתרפאים
ואם לאו
היו נימוקים.[5]
המשנה,
מעמידה את ההרמות בשפה הדתית. הרמת המבט לשמים, מכוונת את הלב אל יושב מרומים. על
פי פשוטו של מקרא, אין הכרח לראות זאת כך. הרמת המבט כלפי מעלה, היא כשלעצמה
מסייעת לשיפור המצב. אדם נמצא במצב קשה, הייאוש גובר עליו. אם הוא מצליח 'להרים את
הראש', זאת תחילת ההבראה, הניצחון. בואו ונתבונן בטרילוגיה הבאה:
א
רבי חייא בר אבא חלה.
בא רבי יוחנן לבקר אותו.
אמר לו רבי יוחנן לרבי חייא: 'חביבין עליך יסורין?'
אמר לו רבי חייא: 'לא הן ולא שכרן'.
אמר לו רבי יוחנן: 'תן לי ידך!'
נתן לו רבי חייו את ידו,
והקימו רבי יוחנן.
ב
רבי יוחנן חלה.
בא רבי חנינא לבקר אותו.
אמר לו רבי חנינא: 'חביבין עליך יסורין?'
אמר לו רבי יוחנן: 'לא הן ולא שכרן'.
אמר לו רבי חנינא: 'תן לי ידך!'
נתן לו רבי יוחנן את ידו,
והעמידו רבי חנינא.
למה?
יעמיד רבי יוחנן את עצמו [שהרי רבי יוחנן העמיד
את רבי חייא, ובוודאי יכול להעמיד את עצמו]!
אמרו: 'אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים'.
ג
רבי אלעזר חלה.
בא רבי יוחנן לבקר אותו.
ראה רבי יוחנן, שרבי אלעזר שוכב בבית אפל.
גילה רבי יוחנן את זרוע, ונפל אור בחדר [שהיה רבי
יוחנן יפה מאוד ומאיר]. כשנפל אור בחדר, ראה רבי יוחנן שרבי אלעזר בוכה.
חזייה דהוה קא בכי רבי אלעזר.
אמר לו רבי יוחנן: למה אתה בוכה? אם משום שלא הספקת
ללמוד הרבה תורה, שנינו: 'אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים!' ואם
משום שהיית עני ולא היו לך מזונות, לא כל אדם זוכה לשתי שלחנות! ואם משום בניך
שמתו - זו העצם של בני העשירי [זו עצם קטנה של בני העשירי שמת אחרי תשעה קודמים
שמתו].
אמר לו רבי אלעזר: אני בוכה על היופי [של הגוף]
שיבלה בעפר [לאחר שאמות].
אמר לו רבי יוחנן: 'על זה וודאי ראוי לבכות',
ובכו שניהם.
בינתיים,
אמר לו רבי יוחנן: 'חביבין עליך יסורין?'
אמר לו רבי אלעזר: 'לא הן ולא שכרן'.
אמר לו רבי יוחנן: 'תן לי ידך',
נתן לו רבי אלעזר את ידו,
והקימו רבי יוחנן.[6]
שלוש
ההקמות מורות, התנועה כלפי מעלה, היא תחילת הריפוי. התלמוד מוסיף - צריך אחר שיקים
את הסובל, כי אין חבוש מתיר את עצמו. התבוננו נא בשיר הבא של פרננדו פסואה, הוא
מוסיף עוד הבחנה:
עובר על פני פרפר,
ולראשונה ביקום אני שם לב,
שלפרפרים אין לא צבע ולא תנועה,
כמו שלפרחים אין לא בושם ולא צבע,
הצבע הוא זה שיש לו צבע על כנפי הפרפר,
בתנועת הפרפר התנועה היא המתנועעת,
הבושם הוא זה שיש לו בושם בבושם הפרח.
הפרפר הוא רק פרפר
והפרח רק פרח.
רבי
חייא רבי יוחנן ורבי אלעזר - שלושת החולים בטרילוגיה - הם רק רבי חייא רבי יוחנן
ורבי אלעזר. תנועת הקימה היא הנעה ומתרוממת, והתנועה היא החיים, היא הבריאות והם
מצטרפים אליה. כך תנועת העין אל ידי משה, מניעה את האנשים. כך תנועת העין אל הנס,
מרוממת אותם. כך הנפת הכהנים היא תנועה שמכוחה יעבדו את עבודתם, עבודת המקדש.
דן
אריאלי, פותח את ספרו 'שווה לך - ההיגיון הסמוי העומד בבסיס המוטיבציה שלנו' כך:
אנחנו המנכ"לים של חיינו. יום אחר יום אנחנו
משתדלים לדרבן את עצמנו לקום וללכת לעבודה ולעשות את המוטל עלינו. נוסף על כך
אנחנו גם מנסים לעודד את האנשים שעובדים עבורנו ולצדנו, את אלה שקונים מאיתנו
ועושים איתנו עסקים, ואפילו את הרגולטורים שמסדירים את הסביבה החברתית פוליטית
שלנו. אנחנו עושים זאת גם בחיינו האישיים: מגיל צעיר מאוד, ילדים מנסים לשכנע את
הוריהם לעשות כל מיני דברים ['אבא, מפחיד אותי לעשות את זה!' או 'כל הילדים האחרים
כבר בסנאפצ'אט'], בדרגות שונות של הצלחה. כמבוגרים, אנחנו מנסים לעודד את יקירנו
לעשות לעשות דברים בשבילנו ['מותק, היה לי יום ממש לחוץ, אולי אתה יכול להשכיב את
הילדים ולעשות כלים?']. אנחנו מנסים לגרום לילדים שלנו לנקות את החדרים שלהם
ולהכין שיעורים. אנחנו מנסים לשכנע את השכנים שלנו לגזום את הגדר החיה או לעזור
לנו בארגון המסיבה השכונתית.
כולה, ולא משנה מה הגדרת התפקיד שלנו, עוסקים
בהחדרת מוטיבציה באחרים ובעצמנו, לפחות במשרה חלקית. אבל למרות כל מרכזיותה של
המוטיבציה בחיינו, מה אנחנו באמת יודעים עליה? מה אנחנו באמת מבינים על דרך פעולתה
ועל תפקידה בחיינו? ההנחה הבסיסית היא שמוטיבציה מונעת מתוך גמול חיצוני חיובי.
תעשה א', תקבל ב'. אבל אולי סיפורה של המוטיבציה הוא בעצם סבוך, מורכב ומרתק הרבה
יותר משאנחנו מניחים?
הטיול
שלנו מביא אותי לתובנה, לא הגמול מניע את המוטיבציה אלא התנועה. חוסר המוטיבציה
הוא תקיעות, סטאטיות, רביצה. היכולת להניע את האחר, להקים אותו, להניף אותו, לגרום
לו לשאת את עיניו למעלה - הם היוצרת מוטיבציה. יש הקוראים לכך - השראה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה