על
הפרוכת [פרשת תרומה]
מעשה
המשכן, כולל את המבנה ואת הכלים. המבנה כולל את הקירות החיצוניים, ואת הקירות
הפנימיים המפרידים בין הקודש ובין קודש הקודשים. קודש הקודשים מכיל את הלב הפועם
של המשכן - הארון ובו התורה. בין קודש הקודשים ובין הקודש, מפרידה הפרוכת.
וְעָשִׂיתָ פָרֹכֶת תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת
שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר, מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב יַעֲשֶׂה אֹתָהּ, כְּרֻבִים.
וְנָתַתָּה אֹתָהּ עַל אַרְבָּעָה עַמּוּדֵי שִׁטִּים
מְצֻפִּים זָהָב, וָוֵיהֶם זָהָב, עַל אַרְבָּעָה אַדְנֵי כָסֶף.
וְנָתַתָּה אֶת הַפָּרֹכֶת תַּחַת הַקְּרָסִים, וְהֵבֵאתָ
שָׁמָּה מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֵת אֲרוֹן הָעֵדוּת, וְהִבְדִּילָה הַפָּרֹכֶת לָכֶם בֵּין
הַקֹּדֶשׁ וּבֵין קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.[1]
לפרוכת
יש תפקיד פונקציונאלי, להפריד בין הקודש ובין קודש הקודשים. רש"י נעזר בעוד
מושגים, כדי להגדיר אותה ואת תפקידה:
'פרכת' - לשון מחיצה הוא, ובלשון חכמים פרגוד, דבר
המבדיל בין המלך ובין העם.
מעבר
לתפקיד, הפרוכת מייצרת סוד. מה שמאחוריה מוסתר, איש - מלבד הכהן הגדול - לא רואה
אותו. הסוד מאפשר דמיון ודימוי. בכדי להבין את הדימוי שהעניקו חכמים לפרוכת, יש
להוסיף לתיאור פרוכת המשכן, את תיאור פרוכת המקדש שבנה שלמה:
אֵין בָּאָרוֹן רַק שְׁנֵי לֻחוֹת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר
הִנִּחַ שָׁם מֹשֶׁה בְּחֹרֵב, אֲשֶׁר כָּרַת ה' עִם בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּצֵאתָם מֵאֶרֶץ
מִצְרָיִם.[2]
רש"י
מסביר בעקבות החכמים:
'ויראו ראשי הבדים' - בפרוכת שכנגד הפתח...
יכול יהיו מקרעין בה ויוצאין?
תלמוד לומר 'ולא יראו החוצה'.
הא כיצד?
דוחקין ובולטין כעין שני דדי אשה כענין שנאמר 'בין
שדי ילין'.
בתודעתם
של החכמים - הרחוקה מלהיות מובנת מאליה, הזיקה שבין איש לאישה היא קודש. כך הורה
רבי עקיבא - בכדי לתת פשר וטעם להכללת שיר השירים בכתבי הקודש: 'כל הכתובים קודש,
ושיר השירים - קודש קודשים'.[3]
גם לכרובים הניצבים מעל הארון, נתנו פשר שכזה. הם העמידו אותם כדמויות אנשים, דמות
איש ואישה:
אמר רב קטינא: בשעה שהיו ישראל עולין לרגל מגללין
להם את הפרוכת, ומראין להם את הכרובים שהיו מעורים זה בזה, ואומרים להן: ראו חיבתכם
לפני המקום כחיבת זכר ונקבה.[4]
עד
כדי כך הגיע הדימוי האנושי של אשר מעבר לפרוכת, שהקרין גם תיאור החורבן:
תלמוד
בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד ב
מה עשה [טיטוס]? תפש זונה בידו, ונכנס לבית קדשי הקדשים,
והציע ספר תורה ועבר עליה עבירה, ונטל סייף וגידר את הפרוכת, ונעשה נס והיה דם מבצבץ
ויוצא, וכסבור הרג את עצמו [את ריבונו של עולם]...[5]
נחזור
לפרוזה. הפרוכת המבדילה בין חוץ לפנים. כך גם בחיים הפשוטים של האדם, ההבחנה בין
הבית ובין החוץ. בואו ונתבונן בשיר של גדול משוררי פורטוגל - פרננדו פסואה:
אני נכנס פנימה וסוגר את החלון.
מביאים את העששית ומברכים לילה טוב,
וקולי השמח משיב לילה טוב.
הלוואי שחיי היו תמיד זה:
היום שטוף שמש או ענוג מגשם,
או סוער כבסוף העולם.
הערב הענוג ומביטים בעניין מהחלון
אחר החבורות שעוברות,
המבט הידידותי האחרון מתמסר לשלוות העצים,
ואחר כך, משנסגר החלון, העששית דולקת,
בלי לקרוא מאום, ובלי לחשוב על כלום, ובלי לישון,
לחוש את החיים הזורמים בי כמו נהר באפיקו,
ושם בחוץ דממה גדולה כמו אל אשר ישן.[6]
החלון
הסגור - המקביל במקצת לפרוכת המבדילה - מעביר את כובד המשקל והחיים מהחוץ אל
הפנים. בחלק הראשון של השיר, כל ההתרחשויות והוויטאליות מתחוללות בחוץ. ברגע
שהחלון נסגר, מתחולל היפוך. בחוץ - שינה, בפנים חיות חיים וערות. זה כוחה של
הפרוכת, של ההבדלה, של יצירת הסוד.
החיים
היום חשופים להחריד. הכל גלוי ומתגלה ומצולם ומתועד ונשלח אל המוני האחרים. אולי
יש זכות לציבור לדעת, אולי יש תשוקה להודיע, אבל חיים ללא פרוכת הם חיים ללא סוד,
וחיים ללא סוד הם לא חיים.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה