בין 'כוכב הגאולה' ל'בית המדרש'

בין 'כוכב הגאולה' ל'בית המדרש'

בהרצאה זו אבחן את הקשר, בין שני חלקי יצירתו של פרנץ רוזנצווייג. בין החידוש הפילוסופי, לבין החידוש הפדגוגי. החידוש הפילוסופי בא לידי ביטוי ב'כוכב הגאולה', החידוש הפדגוגי בא לידי ביטוי ב'בית המדרש' שהקים רוזנצווייג בפרנקפורט. בחינת הקשר, תתמקד במושג ה'גאולה' ב'כוכב', נושא הכנס הזה.

אני רואה את עצמי כתלמידו של הרמן כהן, מורו וידידו של רוזנצווייג. ההתבוננות שלי במפעלו של רוזנצווייג, היא דרך נקודת המבט של הרמן כהן והגותו.

כהן חשב שיש ב'מקורות היהדות' תרומה ייחודית לשיטה הפילוסופית, רוזנצווייג הלך בדרכו.

כך בנויה התרומה של 'מקורות היהדות' ל'פילוסופיה' אליבא דכהן:  השיטה הפילוסופית בנויה משלושה איברים: ה'לוגיקה' ה'אתיקה' וה'אסתטיקה'. ה'לוגיקה' היא תורת-על של ה'מדע', ה'אתיקה' - של ה'משפט', ה'אסתטיקה' - של ה'אמנות'. יחד מקיפים שלושת האיברים את תודעת האדם כולה, מכוננים את ה'תרבות'. לכל אחד מהאיברים, יש מושג 'אדם' שונה: ב'לוגיקה' וב'מדע', ה'אדם' אינו נבדל מהיש. ב'אתיקה' וב'משפט', ה'אדם' הוא מושג ה'אדם' הכללי. ב'אסתטיקה' וב'אמנות' - ה'אדם' הוא ה'טיפוס'. הצייר המצייר את ה'עני', תופס את ה'טיפוס' של ה'עני' הכולל את כל העניים כולם.

ה'דת' הבאה לידי ביטוי מקורי ב'מקורות היהדות', מוסיפה מימד ייחודי בתפיסת ה'אדם': ה'יחיד'. מושג היסוד המתודי שלה, הוא ה'הצטרפות'. מימושו ב'הצטרפות' שבין 'אלוהים' וה'אדם', וב'הצטרפות' שבין 'אדם' ל'אדם'. מושג ה'הצטרפות', משנה את מושג ה'אדם'. הוא הופך את הNebebnmensch - ה'אדם' החי ליד ה'אדם' האחר, לMitmensch  - ה'אדם' החי עם ה'אדם' האחר. ה'אדם' החי עם ה'אדם' האחר, איננו מושג ה'אדם' ולא טיפוס ה'אדם', אלא ה'יחיד'. ההגעה אל ה'יחיד', היא ההישג הפילוסופי הייחודי של ה'דת'. ההישג הפילוסופי הייחודי של ה'דת', הוא ייחודם של 'מקורות היהדות'. ב'מקורות היהדות' מגולמים, אבות היסוד הפילוסופיים.

רוזנצווייג מתחיל, בנקודת הסיום של הרמן כהן: ה'יחיד'. הוא ניצב מול המכלול - הישגה המרכזי של הפילוסופיה המערבית - מיוניה ועד יינה. פרמנידס התחיל, עם 'הכל מים'. הוא המיר את הריבוי הניתן לחושים, באחדות הניתנת לחשיבה. כל תולדות הפילוסופיה הן תולדות המכלול, עד לאידיאליזם המוחלט של הגל.  ה'יחיד', מסרב להיכלל במכלול. ה'יחיד' הוא הנקודה הארכימדית, ממנה מנפץ רוזנצווייג את הפילוסופיה. חרדת המוות של ה'יחיד', מונעת ממנו לקבל את היותו חלק מהיש. גם הכללתו במושג הכללי של ה'אדם' או ב'טיפוס', נשללת על ידי האימה. הניפוץ מפרק את המכלול לשלושה חלקים: 'אלוהים', 'עולם' ו'אדם'. בין שלושת המרכיבים יש מסילות של זיקה ויחס: ה'בריאה', ה'התגלות' וה'גאולה'.

המכנה המשותף לשלושת המושגים האלה, הוא ה'זמן'. ה'בריאה' היא ראשית ה'זמן', ה'התגלות' היא התרחשות ב'זמן', ה'גאולה' היא תכלית ה'זמן'.

המושג הפילוסופי, שם בסוגריים את ה'זמן'. הוא רואה ב'זמן' ב'שינוי' ב'תהליך', מקרה ולא מהות. המושג הפילוסופי הוא סטאטי, כל הדינאמיות מוצאת אל מחוץ לגדרות הגדרתו. בא רוזנצווייג, ומחזיר את ה'זמן' אל גדרות ה'הגדרה', רואה בו את המהות. זהו המחשב החדש, את זה רואה רוזנצווייג כליבת החידוש של 'מקורות היהדות'.

כהן ראה ב'יחיד', את הייחוד של הדת ושל 'מקורות היהדות'. רוזנצווייג רואה את הייחוד והתרומה ב'זמן'.  

רוזנצווייג מתבונן ב'מקורות היהדות' ממעוף הציפור, לא בתכנים אלא במוסיקה. הוא מגלה ש'כתבי הקודש' הם מחשב סיפורי, הבנוי במקצב הנשימה של המספר. זאת התרחשות, שה'משך' כלומר ה'זמן' הוא מהותה וליבה. יש לו גם תגלית 'קטנה', כלי המילה החוזרת. כלי זה חושף את דגש הדיבר, אף הוא קשור ל'זמן'. זה כלי מוסיקלי, הקשור לצליל החוזר - ב'זמן' - ולא למהות המופשטת. נמצאו 'מקורות היהדות', מכילים את החידוש האלטרנטיבי לפילוסופיה: ה'זמן'.

כל אחד מיסודות ה'כוכב' - ה'בריאה' ה'התגלות' וה'גאולה' - משתקפים על פי רוזנצווייג בקטע מכונן שב'כתבי הקודש'.

מושג ה'בריאה', משתקף בסיפור הבריאה. בסיפור זה הדיבר הוא הבורא, למרות שעדיין אין לו נמען. הדיבר מחובר למבט הרפלקסיבי, 'וירא אלוהים כי טוב'. הרפלקסיה והאישור, שיאן בהכרה 'טוב מאוד'. 'טוב מאוד' דרש רבי מאיר, זה המוות. הוא המוות, המכונן  באימתו את היחיד. הוא היחיד, המשבר את המכלול הפילוסופי ומעמיד את המחשב החדש.

ה'התגלות', משתקפת ב'שיר השירים'. לא בפרקי התגלות סיני, אלא דווקא ב'שיר השירים'. שהרי ה'התגלות' - כפי שלמד רוזנצווייג מכהן - היא המיצוי והיישום של מושג ה'הצטרפות'. ה'הצטרפות' - כפי שראינו - כוללת את ה'הצטרפות' שבין 'אלוהים' ו'אדם', ואת ההצטרפות שבין 'אדם' ל'אדם'. שיר ה'הצטרפות' הוא 'שיר השירים', על כן הוא שיר ה'התגלות'. 'שיר השירים' - כדברי רבי עקיבא - הוא פסגת 'כתבי הקודש'. הוא שיר - כפי שחשף רוזנצווייג - שכולו דיבר דיאלוגי. כולו, חוץ מפסוק אחד. זה הפסוק, המעמיד את הטעם והפשר של האהבה: 'כי עזה כמוות אהבה...'. שוב - המוות מכונן היחיד מנפץ המכלול ומעמיד המחשב החדש.

ה'גאולה' משתקפת במזמור ממזמורי תהילים, בפרק קט"ו שבספר. מזמור של מקהלה, המשקף את שירת הקהילה בבית הכנסת. מזמור המעמיד את ההבדל בין ישראל לעמים, הבדל דם - כשיטת רבי יהודה הלוי מורו של רוזנצווייג. לא הבדל במעשה, כפי שהוא אצל בר הפלוגתא שלו - רבי סעדיה גאון. אף כאן בשיאה של השירה - 'לא המתים יהללו יה'. הכרה במוות מחולל היחיד והמחשב החדש.

כך מהווים 'כתבי הקודש', אב מקור למחשב החדש. מחשב סיפורי, בו ה'משך' בן ה'זמן' הוא המהות ולא מקרה המושם בסוגריים.

זאת - לפי שעה - תמונת הגותו של פרנץ רוזנצווייג, תמונת ה'כוכב'. עתה נשים אל מולה את תמונת 'בית המדרש' של רוזנצווייג, ונבחן את היחס ביניהן.

'בית המדרש' של רוזנצווייג, הוא מהצד האחד המשך למסורת בתי המדרש שבנו חכמי המשנה. מהצד השני - 'בית המדרש' הזה הוא כולו חידוש. 'בית המדרש' של רוזנצווייג, הוא בית 'שיחה'. כך הוא כותב:

'יהא נא לנו 'ביטחון'. נוותר פעם על כל התוכניות. נכתר זעיר. יבואו אנשים, ובעצם בואם לחדר-השיחה של 'המכון היהודי להשכלת העם' - מי ייתן לי שם הולם יותר?! - יעידו שבקרבם חי האדם היהודי. שאם לא כן, לא היו באים. ומה יש להגיש להם? מתחילה - לא כלום. אלא להקשיב יש. ומן ההקשבה יצמחו מילים, והמילים יצטרפו למשאלות, והמשאלות הן שלוחיו של הביטחון'.

ה'שיחה', היא בת דמותה של ה'התגלות', של ה'דיבור', של הדיבור הדיאלוגי. היא באה לידי ביטוי, בכללי המשחק של 'בית המדרש':

לא מלומדים ב'מדעי היהדות', ילמדו ב'בית המדרש'. ילמדו בו אנשים חכמים, שאינם בקיאים ב'מקורות היהדות'. כך לא תהיה בו 'הרצאה', אלא תתחולל בו 'שיחה'.

השאלות הנשאלות ב'בית המדרש', באות מהחיים של הלומדים. הן חוזרות אל החיים, לאחר שהתעשרו  ב'שיחה'.

משלושת עמודי ה'כוכב' - ה'בריאה' ה'התגלות' וה'גאולה', 'בית המדרש' הוא מימוש של ה'התגלות'.

האם יש התאמה בין המבנה האדריכלי של ה'כוכב' ובין האדריכלות של 'בית המדרש'? או אולי ישנה רק נקודת השקה?

בואו ונחזור להתבונן ב'כוכב', הפעם במבט ביקורתי יוצר.

את תורת הביקורת היוצרת, למדתי מהרמן כהן. עמדתו של הרמן כהן, חדה וחריפה. היא איננה מקובלת, על רבים מבין החוקרים הפרשנים והמבקרים.

כהן מניח שתי הנחות עבודה, כבסיס לביקורת שלו:

האחת - על המבקר לגשת למושא התבוננותו, כששיטה פילוסופית משלו באמתחתו. לא עמדה ניטרלית, לא עמדת חוקר שאיננו הוגה יוצר. דווקא מי שבא עם שיטה משל עצמו, יצליח להבקיע אל תוככי השיטה של האחר. הפער החיכוך והמחלוקת, הם כלי הביקוע.

הנחת העבודה השנייה: על המבקר להבחין במושא התבוננותו, בין העיקר ובין הטפל. את הטפל עליו לשמוט, לבנות מחדש את שיטת המבוקר בלעדיו.

הנה דוגמה. הרמן כהן מתבונן בשיטתו של קאנט. הוא מעמיד אותה על שני יסודות: 'המהפכה הקופרניקאית' ו'הדבר כפי שהוא לעצמו'.

'המהפכה הקופרניקאית', היא המרכיב האידיאליסטי בשיטתו של קאנט. היש איננו המציאות החוץ תודעתית, אלא מבנה התודעה על רכיביה.

'הדבר כפי שהוא לעצמו', הוא המרכיב האמפירי בשיטה. למרות שאי אפשר לדעת מהו 'הדבר כשהוא לעצמו', אפשר לדעת שהוא קיים כרכיב חוץ תודעתי.

  

כהן ראה את המרכיב האידיאליסטי כעיקר, ואת המרכיב האמפירי כטפל. הוא שמט את 'הדבר כשהוא לעצמו', והעמיד את קאנט כאידיאליסט מוחלט. כך לשיטתו של כהן, פועל הפרשן היוצר.

אני בא אל ההתבוננות במשנתו של רוזנצווייג, ועמדתי שלי בידי. אני בא כיהודי ציוני, ששפת האם והדיבור שלו היא שפת הקודש העברית. כיהודי ציוני שסביו וסבתותיו עלו לארץ ישראל, היא מולדתי בה נולדתי בה אני חי ובה אמות. רוזנצווייג חולק על כל אחת מאבני היסוד של תמונתי, על כן - אליבא דכהן - אני יכול לבוא בשעריו.

מנקודת מבט זאת, מתגלה לי שיטתו של רוזנצווייג ונחלקת לעיקר ולטפל. את העיקר אני מבליט, את הטפל - שומט.

מנקודת מבט זו אני מתבונן ב'כוכב', וזה מה שאני מגלה: מושג ה'בריאה' הוא מושג 'זמן', על כן הוא שייך לשיטה. מושג ה'התגלות' הוא מושג 'משך' ו'זמן', על כן הוא שייך לשיטה. מושג ה'גאולה' איננו מושג 'זמן', על כן הוא מושג זר בשיטה.

מושג ה'בריאה' הוא מושג 'זמן', הוא מחולל את ה'זמן'. הוא מציב נקודת התחלה של ה'זמן', בניגוד לחלופתו - העולם הקדמון. מושג ה'בריאה' של הרמן כהן, בנוי על אדני המושג המתודי של ה'ראשית'. ה'בריאה' אצל כהן, היא הנקודה הקודמת ל'זמן'. היא מקפלת בחובה, את ההתפתחות ואת ההיסטוריה. מושג ה'בריאה' של רוזנצווייג, דומה. המסקנה, מושג ה'בריאה' כמושג 'זמן', שייך ומתאים לשיטה.

מושג ה'התגלות', מתאר התרחשות דיאלוגית. התרחשות דיאלוגית, היא התרחשות ב'משך' וב'זמן'. מושג ה'התגלות', הוא הלב הפועם של שיטת רוזנצווייג. הוא המגלם אותה, הוא פסגת הישגיה. מושג ה'התגלות' לא רק מתאים לשיטה, הוא הוא השיטה.

מושג ה'גאולה' זר לשיטה. השיטה בנויה על אדני ה'זמן', ומושג ה'גאולה' של רוזנצווייג - זר ל'זמן'. לא רק שהוא לא מתאים לשיטה, הוא בולם ופוגם בה.

מושג ה'גאולה' של רוזנצווייג, מסמן מצב אל זמני שאין בו דינמיקה והשתנות. ה'דינמיקה' וה'השתנות', הן מהות ה'משך' ו'הזמן'. בעזרת המושג הזה, מוציא רוזנצווייג את העם היהודי מההיסטוריה. הוא מציב אותו, כעם ה'נצח'. השפה העברית מוצבת כלשון ה'קודש', לשון שהיא מעבר לחיים. ארץ ישראל ניצבת כארץ ה'קודש', משאת נפש שאיננה ברת מימוש. ה'גאולה' אצל רוזנצווייג - כמו אצל הרמן כהן אך באופן מוקצן יותר - היא אידיאה מכוונת של המציאות ולא חלק ממנה. על כן, את מושג ה'גאולה' יש לשמוט מהשיטה, כדי להעמיד אותה במלאותה.

ה'כוכב' בלי ה'גאולה' מכיל שיטה טובה יותר: פתוחה, דינאמית, יוצרת, משתנה, מאותגרת על ידי החיים ומאתגרת אותם בחידושיה. היא שיטה קוהרנטית יותר, היא המהווה את המחשב החדש.

מדוע הכניס רוזנצווייג את מושג ה'גאולה' לשיטה?

אפשר לשער השערות מהשערות שונות.

אולי הוא רצה לתת מקום ל'גאולה', לכל כיווני הדעת וההגות המתמקדים בה. מהי ה'יהדות' ללא ה'גאולה'? ללא האמונה בביאת ה'משיח'?

אולי היה השיקול אחר, שיקול אדריכלי. מושגי ה'בריאה' ה'התגלות' וה'גאולה', הם מושגי ה'עבר' ה'הווה' וה'עתיד' בהתאמה. זהו מבנה שלם, אי אפשר לוותר על אחד ממרכיביו.

אולי, ששת קודקודי ה'כוכב' משלימים את הצורה של השיטה. אם תוציא את ה'גאולה', נמצא ה'כוכב' חסר.

אפשרות נוספת: רוזנצווייג נבהל מעצמו. העמדת השיטה כולה על ה'זמן', על ה'משך', על ה'דיבור' ועל ה'שיחה', יוצרת שיטה פתוחה. הדינמיות לא נבלמת, הפתיחות והיצירתיות שופעות ללא מעצור. רוזנצווייג נבהל, החידוש היה גדול מידי. בכל זאת הוא שייך למסורת המכלול הסגור, הוא בלם את שיטתו על ידי מושג ה'גאולה' שלו.

מעבר לטעמי ה'גאולה' ונימוקיה: שיטתו של רוזנצווייג שלימה, כששומטים ממנה את ה'גאולה'.

עתה ניצבת ה'ההתגלות' בלב השיטה, חדותה לא מוקהית על ידי ה'גאולה'. ה'התגלות' כוללת את ה'דיבור' ה'דיאלוג' וה'שיחה', כש'בית המדרש' מממש אותה בחיים. לא רק נקודת השקה בין ההגות לפדגוגיה, אלא התאמה מלאה ויחס של יישום.

עתה, כשמשתחרר 'בית המדרש' מה'גאולה', אפשר לגלות בו עוד פנים חדשות.

'בית המדרש' של רוזנצווייג, נוצר בדמותו ובצלמו. דמות מי שהתחיל מהריק, והולך וממלא את עגלתו ואת זהותו היהודית. הוא תמיד בדרך, הדרך אל המלאות.

אבל ל'בית המדרש' העתיק היו פנים נוספות. הוא היה מוסד לבירור ה'אמת'. מושג ה'אמת' שלו הוא ייחודי, הוא יכול להוות תרומה ייחודית לשיטה הפילוסופית. דווקא לאור שיטתו ההגותית של רוזנצווייג, אפשר לחשוף ולבנות את מושג ה'אמת' החדש.

ראשית, בניגוד לסדרת מושגי 'אמת' שבמסורת הפילוסופית, מושג ה'אמת' של 'בית המדרש' איננו מושג מופשט. הוא התרחשות, כלומר ה'משך' וה'זמן' הם חלק ממנו.

שנית - בהתרחשות הבית מדרשית יש לפחות שני שחקנים, ביניהם מתחוללת 'מחלוקת'. כל אחד מהשחקנים מחזיק במושג ה'אמת' הקלאסי, יש 'אמת' אחת והשחקן הראשון טוען שעמדתו היא ה'אמת'. השחקן השני, מחזיק באותה עמדה. לדידו, עמדתו שלו היא ה'אמת'. 'בית המדרש' מכיל את שתיהן. 'בית המדרש', והשיקוף שלו - המשנה ואחר כך התלמוד.

מושג ה'אמת' הזה הוא מושג מרענן. מהצד האחד, הוא מכיל את ההישגים הפלורליים, את העמדות השונות במעמד של 'אמת' ושל 'דברי אלוהים חיים'. מהצד השני הוא לא נופל למלכודת הפלורליזם, המוותרת על מוחלטות ה'אמת' וממירה אותו בנרטיב.

הוא מהווה חידוש גדול - ברוחו של רוזנצווייג - בכך שהוא מחזיר את ה'זמן', את ה'משך', את ה'קיום' ואת ה'חיים' לשדה הפילוסופי. כך עומדת בפסגה ולא בתווך ה'התגלות', ועימה ה'שיחה', ה'דיבור' וה'דיאלוג'.

נמצא: הרמן כהן ראה את החידוש של 'מקורות היהדות' והדת, במושג ה'יחיד'. זאת תרומתם הייחודית של 'מקורות היהדות' לשיטה הפילסופית.

רוזנצווייג ראה ב'זמן', את ייחודם של 'מקורות היהדות'. השבת ה'זמן' למושג הפילוסופי, הוא תרומתם הייחודית לשיטה הפילוסופית.

אני רואה במוסד 'בית המדרש', את התרומה הסגולית של 'מקורות היהדות' לפילוסופיה. 'בית המדרש' כולל בחובו מושג 'אמת' חדש, המשנה את הפילוסופיה מן היסוד.

רוזנצווייג ואני אחריו, רואים בחיים הממשיים את זירת הקיום המליאה. החיים אליהם מחזיר אותנו רוזנצווייג - בנוסח זה שהצגתי בפניכם היום - אין להם 'גאולה', אבל יש להם פשר, משמעות וזיקה. לדידי, אין לכם 'גאולה' גדולה מזו.