על
המשיכה [פרשת פקודי]
פרשת
פקודי, מסיימת את ספר שמות ואת מעשה הקמת המשכן. לאחר שהועמד האוהל וכל הכלים,
מגיע השלב האחרון - המשיכה בשמן:
וְלָקַחְתָּ אֶת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וּמָשַׁחְתָּ
אֶת הַמִּשְׁכָּן וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְאֶת כָּל כֵּלָיו
וְהָיָה קֹדֶשׁ.
וּמָשַׁחְתָּ אֶת מִזְבַּח
הָעֹלָה וְאֶת כָּל כֵּלָיו וְקִדַּשְׁתָּ אֶת הַמִּזְבֵּחַ וְהָיָה הַמִּזְבֵּחַ קֹדֶשׁ
קָדָשִׁים.
וּמָשַׁחְתָּ אֶת הַכִּיֹּר
וְאֶת כַּנּוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ.
וְהִקְרַבְתָּ אֶת אַהֲרֹן וְאֶת בָּנָיו אֶל פֶּתַח
אֹהֶל מוֹעֵד וְרָחַצְתָּ אֹתָם בַּמָּיִם.
וְהִלְבַּשְׁתָּ אֶת אַהֲרֹן אֵת בִּגְדֵי הַקֹּדֶשׁ
וּמָשַׁחְתָּ אֹתוֹ וְקִדַּשְׁתָּ אֹתוֹ וְכִהֵן לִי.
וְאֶת בָּנָיו תַּקְרִיב וְהִלְבַּשְׁתָּ אֹתָם כֻּתֳּנֹת.
וּמָשַׁחְתָּ אֹתָם
כַּאֲשֶׁר מָשַׁחְתָּ אֶת אֲבִיהֶם וְכִהֲנוּ לִי וְהָיְתָה לִהְיֹת לָהֶם
מָשְׁחָתָם לִכְהֻנַּת עוֹלָם לְדֹרֹתָם.[1]
המשיכה
בשמן, היתה חלק מחיי היום יום בעולם העתיק. מכאן היא צמחה לפעולה מקדשת כוהנים
וממליכה מלכים. בואו ונצא לטיול קטן בעקבות המשיכה בכתבי הקודש. הסיכה בשמן, היתה
הליך של עידון, לאחר הרחיצה.[2]
הסיכה היתה נוהגת בשעת משתה ושמחה.[3]
בימי אבל, היו נמנעים מהסיכה.[4]
הסיכה היתה מעשה יום יומי, כמו צחצוח שיניים היום.[5]
הסיכה היתה אמצעי ריפוי,[6]
אמצעי ליופי,[7] ואף
מיתון תהליכי הבלייה של המוות.[8]
משיכת המגן בשמן, שמרה על מראהו ועל איכותו.[9]
זאת
היא הסיכה של חול, והיא מובדלת מסיכה של קודש.[10]
בגבול שבין חול לבין קודש, ניצבת משיכת המצורע ביום טהרתו.[11]
היא גם מביאה לידי ביטוי הבראה, וגם היטהרות. יעקב מושך בשמן את המצבה שהקים.[12]
ספק אם יציקת השמן היא מעין קרבן על המצבה, או שהיא כבר פעולה נבדלת של משיכה
והקדשה. על רקע אלה מופיעה משיחת הכהנים, בראשם הכהן הגדל - הכהן המשיח. לאחר מכן,
עוברת המשיחה אל המנהיגות האחרת - משיחת המלך.
אם
נתבונן בשדה הרחב הזה של משיכה משיחה סיכה יציקה דישון ונתינה, נבחין במעבר מפעולה
של חולין הגורמת הנאה ושמחה, אל פעולה המסמנת מעבר ממצב למצב ותחילת תפקיד חדש.
המנעד הזה מעורר למחשבה, בדבר היחס בין תפקיד ובין הנאה. האם תפקיד של מנהיגות הוא
עול, או שהוא ביטוי לוויטאליות חיוניות ושמחת חיים פורצת? נראה לי שתחושת החיים
הבאה לידי ביטוי בעולם משיכות השמן, מתאימה יותר לאפשרות השניה. שיר של לאה אילון
מבליט את החדווה הזאת מכיוון נוסף:
אושר ושמחה
מוזר ועם עוד כוסיות שמן מהפכות
ממשיכים
ותחש ליד,
סתורי שער נעצרים
ומקיזים סודה בקקטוסים
ובפנים אחרי סגירה
צלופנים מגלגלים
בשער בכל דרגות היבוש.
וריבות מתקרבות בחדות
כשהגדה ב' מתיצרת
ובשר אחרים נחרך.
לא בדיוק שם
אבל ליד
יוצאת מכונית אחרונה שאפשר לראות איתה
ואור נוהר.[13]
התמונה
תמונת מספרה, אחרי סגירה, מעבר למסגרות. תספורת משמחת, כמו סודה תוססת המסעירה את
הקקטוסים הקוצניים והסטאטיים. השיער רטוב ומתייבש ובו ניירות צלופן - צבעוניים? -
המתלתלים את תלתיו. ובעוד בשר אחרים נכרך, נשרף מתכלה, כאן - במספרה - נוצרת הגדה
ב', פרק נוסף בחיים, מלא חיוניות ושמחה. כמו - לא בדיוק אבל ליד - מכונית אחרונה
שאפשר לראות איתה, כי הלילה יורד ושוב לא מבחינים בכלום בחשיכה, ובכל זאת - אור
נוהר...
כזאת
היא המשיכה, באמצע החיים לוקחת את המצורע או הכהן או המלך, מעבירה אותם לפרק ב'
שבו ודווקא בו יש חיים ושמחה ותסיסה ויצירה. סוף ספר שמות, תחילת חיי המשכן...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה