על
העימות [פרשת שמיני]
לאחר
מות בני אהרון, מתחולל עימות בין אהרון למשה:
וְאֵת שְׂעִיר הַחַטָּאת דָּרֹשׁ דָּרַשׁ מֹשֶׁה,
וְהִנֵּה שֹׂרָף, וַיִּקְצֹף עַל אֶלְעָזָר וְעַל אִיתָמָר בְּנֵי אַהֲרֹן הַנּוֹתָרִם
לֵאמֹר:
מַדּוּעַ לֹא אֲכַלְתֶּם אֶת הַחַטָּאת בִּמְקוֹם
הַקֹּדֶשׁ, כִּי קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִוא, וְאֹתָהּ נָתַן לָכֶם לָשֵׂאת אֶת עֲוֹן הָעֵדָה
לְכַפֵּר עֲלֵיהֶם לִפְנֵי ה'?!
הֵן לֹא הוּבָא אֶת דָּמָהּ אֶל הַקֹּדֶשׁ פְּנִימָה,
אָכוֹל תֹּאכְלוּ אֹתָהּ בַּקֹּדֶשׁ כַּאֲשֶׁר צִוֵּיתִי.
וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֶל מֹשֶׁה: הֵן הַיּוֹם הִקְרִיבוּ
אֶת חַטָּאתָם וְאֶת עֹלָתָם לִפְנֵי ה', וַתִּקְרֶאנָה אֹתִי כָּאֵלֶּה, וְאָכַלְתִּי
חַטָּאת הַיּוֹם הַיִּיטַב בְּעֵינֵי ה'?!
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה, וַיִּיטַב בְּעֵינָיו.[1]
זאת
התרחשות מיוחדת, הרחוקה מלהיות מובנת מאליה. משה קוצף על אלעזר ועל איתמר, הם נאלמים
דום. אהרון יוצא להגנתם, מתעמת עם משה. לבסוף, משה מודה שאהרון צדק. תגובתם של
הבנים, מובנת. אל מול זעם המנהיג הגדול, הם שותקים. אם נתבונן בתחילת ספר שמות,
כשנוצר חיבור המנהיגות בין משה לאהרון, אפשר היה לצפות שגם אהרון ינהג כמותם. כאשר
משה מנסה להתחמק משליחות המנהיגות, בטענה שהוא כבד פה ולשון, אומר לו ריבונו של
עולם:
...הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי
דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא, וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ.
וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו, וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים
בְּפִיו, וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ, וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר
תַּעֲשׂוּן.
וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם, וְהָיָה הוּא יִהְיֶה
לְּךָ , וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים.[2]
זאת
היתה נקודת הראשית, משה היה אלוהים לאהרון. אבל מאז צמח אהרון, עתה הוא מתעמת עם
משה ולא נכנע לו.
העמידה
הזאת איננה יוצאת דופן במקורות היהדות, היא עוברת כחוט השני הן בכתבי הקודש והן
במשנה ובתלמוד. אברהם מתעמת עם ריבונו של עולם, 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט'. משה
מתעמת עם ריבונו של עולם, 'מבלתי יכלת ה'...'. איוב מתעמת עמו. רבי יהושע מתעמת עם
רבן גמליאל. זאת נקודת הראשית של בית המדרש, המחלוקת ומלחמתה של תורה.
נטלתי
חלק בקבוצת למידה בה חברו יחד רבנים יהודים ואימאמים מוסלמים. למדנו יחד את העימות
של אברהם עם ריבונו של עולם. אחד החברים המוסלמים אמר: אם מתעמתים אתו, אין זה
אלוהים.
כך
כותב הרמב"ם:
וכן תלמיד שהיה יושב לפני רבו, וראה זכות לעני וחובה
לעשיר, אם שתק הרי זה עובר משום 'לא תגורו מפני איש' ועל זה נאמר 'מדבר שקר תרחק'.[3]
המחלוקת,
היא הלב הפועם של בית המדרש. היא המביאה לידי ביטוי את עצמיותו של האדם, ומפגישה
אותו עם האחר ממנו. אסור לוותר אליה, מתוך פחד, מתוך מגור.
יש
מבטים שונים על המחלוקת. הרב קוק ראה את המחלוקת כתולדה של דמיון שווא, בעצם -
לשיטתו - אין סתירה בין המחשבות השונות. אני חולק עליו. לדעתי המחלוקת היא תופעת
יסוד של הרוח האנושית, היא איננה דמיון שווא. למרות מחלוקתי, אני אוהב את פרקי
המחלוקת של הרב קוק. הנה אחד מפירות ההתבוננות שלו:
מחשבות השונות אינן סותרות זו את זו בעצם. הכל
אינו כי אם התגלות אחדותית, המתראה בניצוצים שונים. אמנם כשם שהגופים מטילים צל,
ומעכבים את האור, ומלקים על ידי זה את המאורות, כן הצללים הרוחניים מעכבים את
ההבהקה האורית של חלקים המקבילים אליהם. והצללים הם תולדות הדמיון שלא הואר לגמרי
בקרני השכל, או ההתפעלות שהרגש מתפעל מיתר הרעיונות. שלא ידע איך לקשרם, על ידי
השינוי הנמרץ של הופעה חדשה, בלתי מורגלת.[4]
כאמור,
אינני חושב שהמחשבות אינן סותרות זו את זו. אבל, אני מסכים שלכל מחשבה יש צל. הצד
האפל של המחשבה, הרגש הנלווה אליה. כך הקצף של משה בפרשתנו, אינו ממין העניין. יש
כאן שתי נקודות מבט, על התגובה הראויה לאסון. אם נשים את הקצף בסוגריים, אז תתגלה
המחלוקת הצלולה. אבל, במחלוקת כמו כמו במחלוקת, גם על טענתי - כי צריך לשים את צל
העמדה בסוגריים - אפשר לחלוק. הנה כך כותב המשורר פאול צלאן:
דבר גם אתה
דבר אחרון
אמור דברך.
דבר -
אך אל תנתק את הלאו מן הכן,
תן לדברך גם את הפשר הזה:
תן לדברך את הצל.
תן לו די צל,
תן לו כל מה
שהוקצב, ידעת, סביב בין
חצות ואור יום וחצות.[5]
פאול
צלאן לא חושב שנכון לשים את הצל של העמדה בסוגריים, להפך - היא חלק מהסיפור.
לאה
גולדברג נוקטת בעמדה שלישית, לא בסוגריים ולא מחוץ להם כחלק מהדבר. האור והצל הם
עצמם שני הפכים הנאבקים בינם לבין עצמם:
בְגַנִי, בְצִדָה שֶל מְִרּפֶסֶת
אֹור וָצֵל שִחֲקּו בְתֹופֶסֶת.
בָא הָרּוחַ דָפַק בָאִילָן:
"רּוצּו חִיש!" זֶה הָיָה הַסִימָן.
מְמַהֵר-אָץ הַצֵל השָחֹור
וְאֵינֶנּו משִיג אֶת הָאֹור.
וְהָאֹור- הּוא עַלִיז ושָמֵחַ
ובֹוֵרחַ, בֹוֵרחַ, בֹוֵרחַ!
וְהָרּוחַ פִזְמֹון מְפַזֵם
ומֵאִיץ ומֵאִיץ בִשְנֵיהֶם.
רץ הַצֵל הַּפָזִיז, מְמַהֵר,
ומִּכַעַס משְחִיר עֹוד יֹותֵר.
וְהָאֹור מִתְגֶָרה בֹו וְנָס
וְצֹוחֵק וְאֵינֶנּו נִתְּפָס.
רד הָעֶרב ובָא גַם הַלֵיל
ישְּכְבּו עֲיֵפִים אֹור וָצֵל.
בְגַנִי בְצִדָה שֶל מְִרּפֶסֶת,
כך נִגְמַר הַמשְחָק בְתֹופֶסֶת.
המחלוקת
במקומה עומדת, וכך - גם המחלוקת של אהרון ומשה. הם מעוררים בנו את הכוח ואת
היכולת, לא להעלים מחלוקות אלא להנכיח אותן. לראות במחלוקת לא שבר, אלא משאב
למחשבה עמוקה ומורכבת יותר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה