על
הסמיכה [פרשת צו]
אחד
מרכיבי הקרבת הקרבן, הוא הסמיכה. הנה כך בפרשתנו -
וַיַּגֵּשׁ אֵת פַּר הַחַטָּאת, וַיִּסְמֹךְ
אַהֲרֹן וּבָנָיו אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ פַּר הַחַטָּאת.[1]
הנחת
ידי הסומך על ראש הנסמך, היא הסמיכה. מה פישרה? בכדי לתת מענה לשאלה הזאת, בואו
ונתבונן באחד ממופעיה של הסמיכה:
וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה: קַח לְךָ אֶת יְהוֹשֻׁעַ
בִּן נוּן אִישׁ אֲשֶׁר רוּחַ בּוֹ וְסָמַכְתָּ אֶת יָדְךָ עָלָיו.
וְהַעֲמַדְתָּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי
כָּל הָעֵדָה, וְצִוִּיתָה אֹתוֹ לְעֵינֵיהֶם.
וְנָתַתָּה מֵהוֹדְךָ עָלָיו, לְמַעַן יִשְׁמְעוּ
כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן יַעֲמֹד, וְשָׁאַל לוֹ
בְּמִשְׁפַּט הָאוּרִים לִפְנֵי ה', עַל פִּיו יֵצְאוּ וְעַל פִּיו יָבֹאוּ הוּא וְכָל
בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִתּוֹ וְכָל הָעֵדָה.
וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֹתוֹ, וַיִּקַּח
אֶת יְהוֹשֻׁעַ וַיַּעֲמִדֵהוּ לִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי כָּל הָעֵדָה.
וַיִּסְמֹךְ אֶת יָדָיו
עָלָיו וַיְצַוֵּהוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה' בְּיַד מֹשֶׁה.[2]
התוצאה
של מעשה הסמיכה, מתוארת בפסוקי הסיום של התורה:
וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מָלֵא רוּחַ חָכְמָה, כִּי
סָמַךְ מֹשֶׁה אֶת יָדָיו עָלָיו. וַיִּשְׁמְעוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעֲשׂוּ
כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה.[3]
כמה
דברים אפשר ללמוד מפרשת הסמיכה הזאת. ראשית - שדה הפעלים המתאר אותה או את סביבתה.
'העמדה', 'ציווי', 'נתינה'. מכאן אני למד שהסמיכה מעמידה את הנסמך על הרגליים,
מעצימה אותו. היא יוצרת אצלו מחויבות, היא נותנת לו משהו. המשהו הזה הוא ה'הוד',
מושג מעורפל המורה על המאור שבאדם, על הערך המוסף. ה'הוד' הוא ההופך לרוח ולחכמה
בעולמו העצמי של הנסמך. סמיכה על הבהמה היא כמובן סיפור אחר, אבל בואו ונתמקד
דווקא בסמיכת האדם.
ההבנה
כי הסמיכה מעבירה את הרוח את ההוד מהסומך אל הנסמך, מאפשרת לנו להרחיב את יריעת
ההתבוננות. הנה, סיפור סמיכה אחר, למרות שהמושג 'סמיכה' לא מופיע בו:
וַיְהִי כְעָבְרָם, וְאֵלִיָּהוּ אָמַר אֶל אֱלִישָׁע:
שְׁאַל מָה אֶעֱשֶׂה לָּךְ בְּטֶרֶם אֶלָּקַח מֵעִמָּךְ. וַיֹּאמֶר אֱלִישָׁע: וִיהִי
נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי:
וַיֹּאמֶר: הִקְשִׁיתָ לִשְׁאוֹל. אִם תִּרְאֶה אֹתִי
לֻקָּח מֵאִתָּךְ יְהִי לְךָ כֵן, וְאִם אַיִן לֹא יִהְיֶה.[4]
גם
כאן ההסמכה מעבירה את הרוח. יתרה מזו, הנסמך יכול להגיע לדרגה גבוהה מזו של הסומך.
זאת אצילות רוחו של המסמיך. דרוש קשר עדין, כאן - לא סמיכת היד אלא ראיית העין.
פרופסור
שרה סטרומזה, היא מומחית בעלת שם עולמי לערבית, ולכתבי הפילוסופים היהודים שכתבו
בערבית. בראיון שהתראיינה נשאלה למקורות דרכה. היא סיפרה על אבא שלי, שהיה מורה שלה
בתיכון לפילוסופיה יהודית. 'הוא הפגיש איתי עם כתבי הפילוסופים היהודים, ואני
התאהבתי בהם. הוא אמר לנו: 'אני לא יודע ערבית. תלמדו ערבית ותבינו את הרמב"ם
יותר טוב ממה שאני מבין...'
הרחבת
המבט, מובילה אותנו - על ידי המכנה המשותף של שימת היד על הראש - אל הברכה. הנה כך
בברכת יעקב לבני יוסף:
וַיִּשְׁלַח יִשְׂרָאֵל אֶת יְמִינוֹ וַיָּשֶׁת עַל
רֹאשׁ אֶפְרַיִם וְהוּא הַצָּעִיר, וְאֶת שְׂמֹאלוֹ עַל רֹאשׁ מְנַשֶּׁה, שִׂכֵּל אֶת
יָדָיו, כִּי מְנַשֶּׁה הַבְּכוֹר.[5]
ל'הוד'
ל'רוח' ול'חכמה', מתווספת ה'ברכה'.
בעברית
המודרנית, קיבלה ה'סמיכה' משמעות נוספת: נתינת אמון. המושג השני הזה של ה'סמיכה',
הוא מושג מורכב. במיוחד בתרבות הישראלית, בה יש לו משמעות מיוחדת הסובבת סביב
ה'סמוך'.
היכולת
לתת אמון, היא בסיס הכרחי לקיום האנושי. רבי סעדיה גאון מבסס עליה את ה'אמונה'.
לדבריו, ללא נתינת האמון, כל המארג האנושי קורס. אי אפשר לנהל משק כלכלי, ללא
אמון. הפילוסוף לודוויג ויטגנשטיין, פיתח את העמדה הזאת. לדעתו, בלי אמון של
התלמיד במורה, לא יכולה להתרחש למידה:
תלמיד ומורה. התלמיד אינו מניח להסביר לו מאומה,
שכן הוא קוטע את המורה ללא הרף בספקות, כמו למשל בקיומם של הדברים, במשמעותן של
המילים וכו'. המורה אומר: 'הפסק להפריע וציית לי. לספקותיך אין כל מובן.
או שווה בנפשך שהתלמיד מטיל ספק בהיסטוריה ובכל
מה שכרוך בה, ואפילו בכך שהארץ בכלל התקיימה לפני מאה שנה.
שווה בנפשך שהתלמיד באמת שואל: האם השולחן פה גם כשאני
מסתובב, ואפילו כאשר אין איש רואה אותו?' האם על המורה להרגיע אותו ולומר 'כמובן?
אולי יהיה המורה חסר סבלנות קמעא, אבל יחשוב
לעצמו שהתלמיד ילמד לחדול משאלות כאלה.[6]
אי
אפשר בלי לסמוך, למרות שאין צידוק הגיוני בלסמוך. מאידך, 'סמוך' מסמן אזור בו אסור
היה לסמוך, צריך היה לבדוק, לשאול שאלות.
איך
מאזנים בין שני חלקי הערך הסותרים? זאת חלק מאומנות החיים. דבר אחד ברור לי -
לסמוך בלי לא לסמוך או לא לסמוך בלי לסמוך - הן שתי דרכים כושלות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה