על הצמיתות [פרשת בהר]

על הצמיתות [פרשת בהר]

פרשות השמיטה והיובל, מצטרפות לפרשת השבת ולפרשות מתנות עניים. בונות יחד, את האידיאה הסוציאלית של התורה. מי ששם לבו לכך, היה זאב ז'בוטינסקי. הוא ראה באידיאה הזאת אידיאה מכוונת, על אדניה הוא רצה לבנות את המדינה היהודית.

...עיקר ההבדל בין המהפכה המקראית לבין המהפכות הסוציאליסטיות הוא בכך, שהללו באות 'אחת ולתמיד', ואילו מהפכת היובל - זה דינה, שתהא חוזרת ונשנית לעיתים מזומנות. על פי התוכניות שמקורן באידיאל הסוציאליסטי, ייקבעו באחד הימים סדרי צדק בבעלות הקרקע [או בכלל, סדרי צדק סוציאליים], ולאחר מכן יהא אסור להכניס בהם שינויים כל שהם. על פי התוכנית שבמקרא, ישמרו חיי הכלכלה גם לאחר היובל על חופש מלא של שינויים נוספים. הבריות יוסיפו לבקש עצות, לחבל תחבולות, להיאבק, להתחרות; מהם יתעשרו, ומהם יתרוששו; החיים ישמרו על דמותם כזירת התגוששות, ששם אפשר לנהל מפלה וניצחון, להראות יוזמה ולהיכשל בה או להצליח.  חופש זה יוגבל על ידי שני סייגים בלבד. הסייג האחד [או ביתר דיוק: מערכת סייגים שלימה] פועל בכל עת ובלא הפסק: יום אחד בשבוע אסור לעבוד, את פאת שדהו ואת עוללות כרמו יעזוב אדם לעניים, ייגבה מעשר כ'קודש לה''; אם נתרגם את כל אלה ללשון ימינו, הנה פירושם קביעת גבול וסדר לשעות העבודה, ובדרך כלל, החוקים כולם בדבר הגנת העובד, כל צורות הביטוח הממלכתי של הפועלים, כל המיסים הסוציאליים למיניהם. הסייג השני, או ביתר דיוק: הסם שכנגד, למשטר החופש הכלכלי, הוא היובל. דומה, גרזן ענקי חולף כסופה מפרק לפרק מעל ליער אנוש, וכורת כל אותן הצמרות שגבהו מן הרמה הממוצעת; בטלים החובות, אדם שנתרושש מחזירים לו את רכושו, המשועבד נעשה בן חורין; שוב מתכונן שיווי משקל; התחילו במשחק מראשיתו, עד להפיכה חדשה.[1]

הייחוד של המערכת הזאת, בכל שהיא רבת רכיבים, לא מתקבעת בדפוסים, משתנה מעת לעת [על פי מחזוריות קבועה]. אלא שלהשלמת התמונה, חסר רכיב נוסף. כך מורה פרשתנו:

וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה, וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ, יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ.

וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה, וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו, לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל.[2]

הבית הוא יוצא דופן. לאחר ממכרו, אפשר לגאול אותו במשך שנה אחת. אם הוא לא נגאל במשך השנה הזאת, הוא עובר לקונה לצמיתות. כלומר, חוק היובל לא חל עליו. אפשר לחקור ולדרוש ולהעלות השערות, מדוע הוצא הבית מהכלל. אבל בהתבוננות מערכתית, זה לא חשוב. מה שחשוב, שיש יוצא מהכלל. שהכלל איננו כלל. כשם שכוחה של המערכת - על פי ז'בוטינסקי - בכך שהיא לא יוצרת דפוס קבוע אלא מבנה דינאמי משתנה, כך כוחה בכך שהכלל שבה לא מבטל את מקום היוצא מהכלל. אם מנסים להטיל סדר בתוהו ובבוהו, בכאוס, על ידי מערכת מוחלטת והרמטית, הרי היא סופה להיות מערכת משעבדת וטוטליטרית. סוד החירות והחופש, הוא מערכות סדר דינאמיות שאינן מוחלטות. המשוררת זלדה, עמדה על כך באחד משירי השבת המופלאים שלה:

נר של שבת

שאל ליבי את הערב,

את רעי העמוק והחנון:

איככה כנפי פז

יצמיח האוּר?

ומעוף רב קסמים יעוף.

סודו מהו?

השיב ללב פרח בודד:

האהבה שורש האוּר.

ענה להגיגי

רוח הים:

שושן כל חרות ביקום,

זה האוּר המפליא בזיו.

שומע דמי -

ובוכה, ובוכה.

וי, להבה - גם אוטו דה פה.

עוד נאמר -

האש לעג פלאים לעפר.

היאה לבת תמותה,

לרכת לבב

שוט ולכת ונדוד

בבוסתן די נור.

איך תהין

בבורו עשן לנחש

את שביב השלום,

שביב בו תדליק

שרה בת טובים,

נר של שבת בעלטת מכאוב.

בין כותלי הסיוט

ילבלב, יבער לאט

בבית המט. בבור.

מולו - הדוויה במעמקים

את עיניה עצמה,

לדאגה, לאבל, לחרפה, לחולין.

ניצוצות הנר - היכלות,

ובתוך ההיכלות

אימהות שרות לשמים

עד סוף הדורות.

והיא נודדת בתוכם

אל יה, עם תינוק יחף

ועם הנרצח.

האח!

רכת הלבב יוצאת במחולות

בדביר הפז, בתוך גץ.

מהו הסוד של נרות השבת, של השבת שואלת המשוררת. המפתיע באוסף התשובות שלה, הוא החיבור המרהיב בין מושגים של אור ורכות, אהבה, חירות, שלום, שרה בת טובים [מחברת תחינות, הפכה לדמות של מעין פייה טובה], אל מול מושגי אימה וחרדה: אוטו דה פה [הטקס שערכה האינקוויזיציה בטקס ההוצאה לפועל של גזר דינה], מכאוב, עלטה, סיוט, דאגה, אבל, חרפה, חולין, רצח.

הסדר הוא בר משמעות רק על רקע האי סדר, התוהו, הבוהו, הכאוס והאימה. לכן הניסיון לעשות סדר בג'ונגל הכלכלי, יכול לגעת במציאות רק אם הוא כולל עקרונות של סדר ושל אי סדר.

ככה זה בחיים. רק מערכות המכילות סדר והיפוכו, כלל והיוצא ממנו, יש להן סיכוי לגעת בחיים ולארגן אותם קצת, לאור הטוב והצדק.

---

[1] 'אומה וחברה' עמ' 175 - 176

[2] ויקרא כ"ה כ"ט - ל'.