על
הזיכרון [פרשת אמור]
בפרשת
המועדות שבפרשתנו, מופיע ביטוי סתום:
בַּחֹדֶשׁ
הַשְּׁבִיעִי
בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ
יִהְיֶה לָכֶם שַׁבָּתוֹן
זִכְרוֹן תְּרוּעָה
מה
פירוש 'זכרון תרועה'? במקום אחר, מופיע הביטוי 'יום תרועה'.[2]
ויש 'שופר תרועה'.[3] אבל
מה הוא 'זכרון תרועה'?
חכמים
העמידו את הביטוי כמורה על ראש השנה שחל להיות בשבת, במקרה זה - על פי דבריהם -
אין תוקעים בשופר, אלא רק זוכרים את התקיעה. פשוטו של מקרא מורה - לדעתי - על זיכרון
מסדר ראשון. לא חובת תקיעה שמבוטלת, אלא חובת זיכרון. זאת הזדמנות עבורנו, לעיין במושג
הזיכרון.
ה'זיכרון'
מורה על התרחשות בעולם, הנרשמת בתודעה על ידי החושים. ה'זיכרון' מסמן את היכולת,
לשמר אותה בתודעה גם לאחר התרחשותה. היכולת הזאת, הפכית לתכונה אחרת של התודעה -
השכחה. חכמים חקרו את היחס שבין השכחה לזיכרון, דרך התבוננותם באחת ממתנות עניים -
השכחה.
כִּי תִקְצֹר
קְצִירְךָ בְשָׂדֶךָ וְשָׁכַחְתָּ עֹמֶר בַּשָּׂדֶה לֹא תָשׁוּב לְקַחְתּוֹ.[4]
העומר שהוא סמוך לגפה ולגדיש לבקר ולכלים
ושכחו
בית שמאי אומרים: אינו שכחה.
ובית הלל אומרים: שכחה.[5]
בית
הלל חושבים: אם העומר נעלם מהתודעה הגלויה, הרי זו שכחה. בית שמאי חושבים: למרות
שהוא נעלם מהתודעה הגלויה, כיוון שהוא סמוך למקום ניכר, הוא נמצא בתודעה הסמויה.
משם, יש סבירות שהוא יישלף על ידי ההיזכרות. כיוון שכך - זאת איננה שכחה.
כל זית שיש לו שם בשדה
כזית הנטופה בשעתו
ושכחו
אינו שכחה.[6]
חכמים
הרחיבו את דין השכחה, החילו אותו גם על אילנות הפרי. אבל אם יש לאילן שם - הם נהגו
לתת שמות לעצים כפי שנותנים אצלנו לחיות מחמד - אין לו שכחה. כלומר, גם אם נעלם
מהתודעה הגלויה, הוא נמצא בתודעה הסמויה. משם הוא עתיד להישלף בתהליך של היזכרות,
ועל כן - אין זו שכחה.
נשוב
ל'זכרון תרועה'. הביטוי מסמן באופן כל שהוא, עבודה על מאגר התודעה הסמויה. משם -
כנראה בעזרת קול השופר או ההיזכרות בקול השופר - נשלפים נתונים שנשכחו. מאחר שהם
נשלפים, אין זו שכחה.
המשורר
פאול צלאן, מוסיף עוד רובד לחקר הזיכרון:
זיכרון מצרפת
זכרי אתי: שמי פריס, כרכום - הסתיו הגדול...
קנינו לבבות ממוכרת הפרחים:
כחולים היום ונפקחו במים.
גשם החל לרדת בחדרנו,
ושכננו בא, מסיה לה סונז', ברנש קטן צנום.
שחקנו בקלפים, הפסדתי את אישוני עיני;
הלווית לי את שערותיך, הפסדתי אותן, הוא ניצח
אותנו.
הוא יצא בדלת, הגשם הלך אחריו.
היינו מתים ונושמים.[7]
צלאן
משרטט בעיפרון דק את נתיבות הזיכרון, ההיזכרות. מההתרחשות, עד לתחושות שנלוו לה.
הוא לא קורא להן בשם, כדי לאפשר לנמענת - ולקורא - להחיות את הרגש במלאותו. המיוחד
בקריאתו: 'זכרי אתי'. הזיכרון מתרחש בממלכת התודעה, זאת הטריטוריה של היחיד. האם
אפשר לזכור עם מישהו? גם עם התמונה של ההתרחשות שהיתה נמצאת בתודעה שלי ובתודעה
שלך, האם אדוות הרגש משותפות? או שכל יחיד ויחידה הרגישו אחרת? הניסיון מורה, הרגש
גם מעצב את התמונה. שניים היו באותה התרחשות, כל אחד זוכר אחרת. לזכור עם מישהו,
זהו נס. כאן יכולה להתרחש עדות, אני מעיד על זיכרונך ואת על שלי.
'זכרון
תרועה' מנסה לחולל את הנס, מנסה להוביל קהילה שלמה - לזכור ביחד. [נכתב סמוך ליום
הזיכרון לחללי צה"ל].
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה