על השמות [פרשת בראשית]

על השמות [פרשת בראשית]

הבדידות היא המגפה האנושית המסוכנת ביותר, מ'בראשית' ועד היום הזה:

וַיֹּאמֶר ה' אֱלֹהִים:

לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ

אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.                                                                  [בראשית ב' י"ח]

הבעיה ברורה, הפתרון נמצא - לכאורה עכשיו צריך רק לממש אותו. אלא שבספר בראשית הסיפור לא כל כך פשוט. בניגוד לדמותו של ריבונו של עולם כפי שעוצבה על ידי הפילוסופים - יודע כל, בספר בראשית הוא לא יודע הכל. הוא מחפש, מנסה, טועה, מתנחם על הבחירה אשר עשה, מנסה שוב. גם כאן הוא מנסה, עדיין לא יודע מי יתאים להיות ה'עזר כנגדו':

וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה

וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם

וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ

וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם - נֶפֶשׁ חַיָּה -

הוּא שְׁמוֹ.

וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת לְכָל הַבְּהֵמָה

וּלְעוֹף הַשָּׁמַיִם

וּלְכֹל חַיַּת הַשָּׂדֶה

וּלְאָדָם לֹא מָצָא עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ.                                                            [שם י"ט - כ']

ישנה מחלוקת מרתקת בין רש"י ובין הרמב"ן בפרשנות הפסוקים. לפי רש"י, ישנם שני נושאים נפרדים בפסוקים אלה. הראשון - המשימה אשר הוטלה על האדם לתת שמות לחיות. השני - המשימה שלקח ריבונו של עולם על עצמו, למצוא לאדם עזר כנגדו. אין קשר בין הנושאים, מלבד הצער בלבו של האדם כשראה כי לכל חיה יש בת זוג, ומצוקת הבדידות הובילה אותו לבקש מריבונו של עולם שימלא את המשימה שלו - למצוא לו עזר כנגדו.

על פי הרמב"ן, שני הנושאים שזורים זה בזה. קריאת השם היא החקירה אחר מהות החיה והבירור האם היא מתאימה להיות עזר לאדם. בלשונו של הרמב"ן:

והוא [האדם] הכיר טבעם וקרא להם שמות, כלומר השם הראוי להם כפי טבעיהם. ובשמות נתבאר הראוי להיות עזר לחברו, כלומר הראויים להוליד זה מזה.

קריאת השם היא חלק מתהליך ההכרה, חלק מחיפוש העזר הראוי.

ואפילו אם נאמין בשמות שהם בהסכמה, לא טבעיות (מו"נ ב ל), נאמר שקריאת השמות היא הבדלת המינים, כי עברו לפניו זכר ונקבה והתבונן בטבעם, איזה מהם עזר לחבירו, כלומר המוליד ממנו, והודיע זה בשמות, כי הבהמה הדקה קרא בשם אחר, שכולן עזר זה לזה בתולדה שיולידו זה מזה, והגסה בשם אחר, והחיה בשם אחר, שלא יולידו מין זה מזה, וכן כולן. ולא מצא בכולן שתהיה בטבעה עזר לו ותקרא בשמו, כי קריאת השמות היא הבדלת המינים והפרד כחותם זה מזה...

גם אם קריאת השם היא יצירה [מוסכמות] ולא חלק מהטבע, היא חלק מתהליך ההכרה והבירור הכולל את השאלה - מי ראוי להיות עזר לאדם.

בין שתי הדרכים - דרכו של רש"י ודרכו של הרמב"ן, אני בוחר ללכת בדרכו של הרמב"ן. קריאת השם קדמה לאי המציאה, היא חלק מתהליך ההכרה. על פי קריאה זו, כך הם הדברים גם במציאת העזר:

וַיַּפֵּל ה' אֱלֹהִים תַּרְדֵּמָה עַל הָאָדָם וַיִּישָׁן

וַיִּקַּח אַחַת מִצַּלְעֹתָיו

וַיִּסְגֹּר בָּשָׂר תַּחְתֶּנָּה.

וַיִּבֶן ה' אֱלֹהִים אֶת הַצֵּלָע אֲשֶׁר לָקַח מִן הָאָדָם

לְאִשָּׁה

וַיְבִאֶהָ אֶל הָאָדָם.

וַיֹּאמֶר הָאָדָם:

'זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי

לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה

כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת'.                                                     [בראשית ב' כ"א - כ"ג]

התהליך לא הושלם, עד לקריאת השם.

ההלכה מתייחסת ל'שם' ביחס מיוחד, רחוק מלהיות מובן מאליו:

כל המאבד שם מן השמות הקדושים הטהורים שנקרא בהם הקדוש ברוך הוא לוקה מן התורה...                   [רמב"ם הלכות יסודי התורה, פרק ו' הלכה א']

ההלכה מורה על שבעה שמות הכלולים בקבוצה הזאת, מבחינה בין אותיות הקודמות לשם שאינן חלק ממנו - 'לה' ' - לעוקבות שהן חלק ממנו - 'אלוהיך'. עד כדי כך מגיע היחס המיוחד ל'שם', גם במופעיו יוצאי הדופן:

כלי שהיה שם כתוב עליו קוצץ את מקום השם וגונזו, ואפילו היה השם חקוק בכלי מתכות או בכלי זכוכית והתיך הכלי הרי זה לוקה, אלא חותך את מקומו וגונזו, וכן אם היה שם כתוב על בשרו הרי זה לא ירחץ ולא יסוך ולא יעמוד במקום הטינופת, נזדמנה לו טבילה של מצוה כורך עליו גמי וטובל ואם לא מצא גמי מסבב בבגדיו ולא יהדק כדי שלא יחוץ שלא אמרו לכרוך עליו אלא מפני שאסור לעמוד בפני השם כשהוא ערום.  

זהו עולם ותרבות, הנותן מקום ומעמד מיוחד לשם, למילה, לשפה.

זלדה, בשיר שהפך לחלק מהקנון הישראלי, מורה עד כמה ה'שם' טעון. הוא איננו מילה סתמית המסמנת את המסומן. כל 'שם' של אדם כולל את אשר נתן לו אלוהים, ונתנו לו אביו ואמו, וקומתו ואופן חיוכו, והאריג, וההרים, והכתלים, והמזלות, והשכנים, והחטאים, והכמיהה, והשונאים, והאהבה, והחגים, והמלאכה, ותקופות השנה, והעיוורון, והים ו... מותו. על כך הרבה פנים ורבדים ב'שם'.

גבריאל גרסיה מרקס בספרו המופתי 'מאה שנים של בדידות', מספר על מגפה שפקדה את העיר. היא התחילה בכך שהאנשים איבדו את היכולת לישון [בניגוד לאדם שהופלה עליו תרדמה], והתדרדרה לכך שהאנשים התחילו לשכוח את השמות של הדברים:

...אאורליאנו הוא שהגה את הנוסחה שהגנה עליהם חודשים ארוכים מפני אבדן הזיכרון. הוא את הדבר באקראי. מכיוון שהיה מראשוני החולים במחלת נדודי השינה ומנוסה בה, למד על בוריה את מלאכת ריקועי הכסף. יום אחד חיפש את הסדן הקטן שהשתמש בו לריקוע המתכות ולא זכר את שמו. אמר לו אביו: 'משען'. אאורליאנו רשם את השם על פתק, והדביקו על בסיס הסדן הקטן: 'משען'. כך היה מובטח שלא ישכחונו עוד בימים הבאים. לא עלה כלל על דעתו שהיה זה הגילוי הראשון של השכחה, שכן לחפץ היה שם שהיה קשה לזכירה. אבל לאחר כמה ימים נתברר לו שהוא מתקשה להיזכר בשמות רוב החפצים שבמעבדה. אז סימנם בשם המתאים, ודי היה לו לקרוא את השם ולזהותם. כשסיפר לו אביו כמה הוא חרד, מפני ששכח גם את המעשים רבי הרושם ביותר של תקופת ילדותו, הסביר לו אאורליאנו את שיטתו, וחוסה ארקדיו בואנדיה התחיל להשתמש בה הלכה למעשה בכל הבית, ולאחר מכן הנהיג אותה בכל העיירה. במברשת טבולה בדיו סימן כל חפץ בשמו: 'שולחן', 'כיסא', 'שעון', 'דלת', 'קיר', 'מיטה', 'סיר'. יצא אל מכלאות הבקר ואל הגנים וסימן את הבהמות והצמחים: 'פרה', 'עז', 'חזיר', 'תרנגול', 'יוקה', 'מלאנגה', 'בננה'.... כך הוסיפו לחיות במציאות מעומעמת, שנתפסה באורח ארעי על ידי המילים, אבל צפויה היתה להתחמק ללא תקנה לכשישכחו את ערך המילים הכתובות.                  [עמ' 46-47 בתרגום העברי]

השם הוא אבי השפה, אבי השליטה במציאות והיכולת להתמצא בה. השפה חייבת לשמור על קשר עם המציאות, אחרת היא הופכת למציאות סגורה ומנותקת מהחיים. אבל אם נשמר החיבור, היא התנאי ההכרחי לחיים, לאבחנות בין מרכיביהם והעצמים השונים מהם היא מרוכבת. השפה והדיבור הם הכלים לתקשורת, לאהבה, הם התרופה היחידה למגפת הבדידות.