על התבונה [פרשת האזינו]

על התבונה [פרשת האזינו]

במהלך שירת האזינו, אומר משה:

כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה, וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה.

לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת, יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם.

אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה, אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַה' הִסְגִּירָם.        

                                                                                     [דברים ל"ב כ"ח - כ"ט]

משה מוכיח את העם על העדר תבונה חכמה והשכלה. לו היתה להם תבונה חכמה והשכלה, היו מבינים לאחריתם. זאת הזדמנות עבורנו, להתבונן במושג ה'תבונה'. המושגים 'חכמה' ו'השכלה', הם מושגים מקבילים, גם בהם נתבונן.

פנים רבות לחכמה: יכולת המשגה, הכללה ו - התכונה המובלטת בפסוקי פרשתנו - היכולת לצפות כמה מהלכים קדימה, 'יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם'. הסכלות - ההפוכה לתבונה - היא הראייה קצרת הטווח, רק כאן ורק עכשיו.

קהלת המתבונן הגדול בחכמה ובסכלות, הגיע לתובנות מורכבות ביחס לחכמה:

כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס, וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב. [א' י"ח]

וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת, כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ.

הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ, וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ. וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי, שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם.                                                                                       [ב' י"ג - י"ד]

רָאִיתִי אֶת הָעִנְיָן אֲשֶׁר נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ.

אֶת הַכֹּל עָשָׂה יָפֶה בְעִתּוֹ גַּם אֶת הָעֹלָם נָתַן בְּלִבָּם, מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף.

יָדַעְתִּי כִּי אֵין טוֹב בָּם, כִּי אִם לִשְׂמוֹחַ וְלַעֲשׂוֹת טוֹב בְּחַיָּיו.               [ג' י' - י"ב]

מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא. [ח' א']

התמונה המורכבת העולה מדברי קהלת היא:

א.    היכולת המובהקת של החכם היא לראות לטווח ארוך - עיניו בראשו, בניגוד לכסיל שאיננו רואה - הולך בחושך.

ב.     למרות זאת, האדם לא מצליח להבין את כל המערכת במבט לטווח ארוך - מִבְּלִי אֲשֶׁר לֹא יִמְצָא הָאָדָם אֶת הַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר עָשָׂה הָאֱלֹהִים מֵרֹאשׁ וְעַד סוֹף.

ג.       החכמה יתרונה אך היא מלווה בכאב.

ד.     למרות יתרונה של החכמה, בסופו של דבר מִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם, מה שנותן ערך מוגבל ליתרונה.      

ה.    מעבר ליכולת של החכמה לצפות מהלכים מראש, היא משפיעה באופן קיומי על האדם - חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו.

החכמה, והיכולת הנגזרת ממנה להבין לאחרית, היא פרדוקסלית. מהצד האחד היא האור המאיר את הכאוס ומסייע לאדם להתמצא בו, מהצד השני היא מוגבלת ומותירה את האדם באי ידיעה. יתרה מזו, הכסיל השמח בחושך, חי חיי שלמות. החכם - וזה המכאוב שבחייו - יודע עד מה מעט הוא יודע.

הנה כך אומר אחד מהחכמים הגדולים שקמו בתרבות האנושית - סוקרטס:

...מכל מקום, כשהסתלקתי משם, אמרתי בליבי שמה שבטוח הוא שאני חכם יותר מהאיש הזה. כי כנראה אף אחד משנינו לא ידען גדול, אלא שלו נדמה שהוא יודע בעוד שאינו יודע, ואילו אני, כשם שאינני יודע, כך אינני חושב שאני יודע. בכל אופן, אני כנראה חכם ממנו לפחות בנקודה קטנה אחת: אם אינני יודע, אינני חושב שאני יודע.                                  [אפולוגיה]

רבי נחמן מברסלב, בסיפורו 'מעשה מחכם ותם', מנסה לפתור את הפרדוקס. הוא מציג את החכם במערומיו, ומנסה לבנו את דמות התם כמי שמצליח בסופו של דבר להיות חכם אבל בלי המגרעות המכאובים והפגמים. מעין חכמה תמימה או תמימות חכמה. האם אפשר להיות חכם מבלי לסבול את מכאובי הדעת? מבלי להפוך לחכם להרע? המשורר צ'סלב מילוש, נותן מבט משלו על הפרדוקס:

תיאור כן של עצמי, על כוסית וויסקי, בנמל התעופה, נגיד של מינאפוליס

אזני שומעות פחות ופחות מן השיחות, עיני מתכהות אבל מוסיפות לא לדעת שבעה.

אני רואה את רגליהן בחצאית מיני, מכנס או בד קל.

מציץ בגנבה בכל אחת ואחת, בעכוז ובירך, מעורסל על ידי הזיות פורנו.

זקן אשמאי, שטוף תאווה, מה לך, העומד על פי קבר, לשעשועי נעורים ומשובה.

אין זו אמת, אני עושה את שעשיתי תמיד, מסדר את תמונות העולם מצד הדמיון הארוטי.

לא יצורים אלה דווקא אני חומד, אני חומד הכל והן סימן להיות יחד אקסטטי.

לא בי האדם שכך קורצנו, מחציתנו התבוננות בלא פניות אישיות ומחציתנו מאווי.

אם אעלה אחרי מותי, השמימה, הרי שם לבטח כמו כאן, בהבדל אחד, שאפטר מן החושים שקהו והעצמות שיבשו.

כאשר אהפוך לראייה צרופה אוסיף לבלוע את פרופורציות גוף האדם, צבע האירוסים, רחוב פריזאי ביוני, עם עלות השחר, את מלוא השפע, השפע לאין השגה של הדברים הגלויים לעין.

כזאת היא החכמה - אור וחושך משמשים בה בערבוביה, פריצת גבולות והכרה בגבולות, פתרון למכאוב ויצירת מכאוב, אובייקטיביות והטיה על ידי התשוקה. מחקרי החשיבה החדשים חושפים את מגבלות התבונה ואת הטעויות הכמעט בלתי ניתנות לפתרון של מנגנון החשיבה. נדמה שהיום יותר מתמיד, אנחנו מוכשרים לחתור לקראת המטרה האינסופית של חשיבה טהורה המבינה לאחריתנו, יחד עם צניעות וענווה מתוך מוגבלות למגבלות התבונה.