על
בדידות המנהיג [פרשת יתרו]
משה
מקבל את עצתו של יתרו, בונה מחדש את מערכת השיפוט:
וַיִּשְׁמַע מֹשֶׁה לְקוֹל חֹתְנוֹ, וַיַּעַשׂ כֹּל
אֲשֶׁר אָמָר:
וַיִּבְחַר מֹשֶׁה אַנְשֵׁי חַיִל מִכָּל יִשְׂרָאֵל,
וַיִּתֵּן אֹתָם רָאשִׁים עַל הָעָם, שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים
וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת.
וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם בְּכָל עֵת, אֶת הַדָּבָר הַקָּשֶׁה
יְבִיאוּן אֶל מֹשֶׁה, וְכָל הַדָּבָר הַקָּטֹן יִשְׁפּוּטוּ הֵם.
[שמות י"ח כ"ד -
כ"ו]
משה
הוא מנהיג היודע להתייעץ, השיקולים שמעלה יתרו הכריעו את הכף:
...לֹא טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר אַתָּה עֹשֶׂה.
נָבֹל תִּבֹּל,
גַּם אַתָּה גַּם הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר עִמָּךְ,
כִּי כָבֵד מִמְּךָ הַדָּבָר,
לֹא תוּכַל עֲשֹׂהוּ לְבַדֶּךָ.
[שם שם י"ז - י"ח]
לכאורה,
הכל טוב. המערכת משפרת את עצמה, לומדת מהכשלים ומתקנת תיקונים. אלא שאין ארוחות
חינם. יש מחיר לכל מהלך, והמחיר במקרה הזה כואב עד מאוד. בכדי להבין אותו, בואו
ונתבונן בתופעה אחרת.
חידושים
רבים חידשה החסידות המודרנית, אחד מהם - מארג היחסים בין הרבי [המנהיג] ובין
החסיד. בחסידות חב"ד המשיגו את המפגש, קראו לו 'יחידות'. החסיד נכנס אל הרבי,
פורש לפניו את שברי לבו. הרבי מאזין, נותן עצה ומנחה אותו כיצד לנהוג. רבי שניאור
זלמן מלאדי, הוא אשר ייסד את חסידות חב"ד. הוא כתב את ספר התניא. בהקדמה
לספרו הוא כותב [בסוגריים תרגום וביאור שלי]:
הנה מודעת זאת [ידוע הדבר], כי מרגלא בפמי דאינשי
[מורגל בפי האנשים] בכל אנשי שלומנו ['אנשי שלומנו' הם החבורה של חסידי חב"ד]
- לאמר, כי אינה דומה שמיעת דברי מוסר לראיה וקריאה בספרים, שהקורא קורא לפי דרכו
ודעתו ולפי השגת ותפיסת שכלו באשר הוא שם, ואם שכלו ודעתו מבולבלים ובחשכה יתהלכו
בעבודת ה', בקושי יכול לראות את האור כי טוב הגנוז בספרים...
אינה
דומה שמיעה לראייה וקריאה. יש ערך לדיבור הדיאלוגי, ולכן לכאורה לא נכון לכתוב
ספר. צריך לדבר עם האנשים.
ובר מן דין [וחוץ מזה], הנה ספרי היראה הבנויים
על פי שכל אנושי, בוודאי אינן שווין לכל נפש, כי אין כל השכלים והדעות שוות, ואין
שכל אדם זה מתפעל ומתעורר ממה שמתפעל ומתעורר שכל חברו. וכמו שאמרו רבותינו זכרונם
לברכה גבי ברכת חכם הרזים על ששים רבוא מישראל, שאין דעותיהם דומות זו לזו וכו'.
הספר
'אומר' דבר אחד לכל קוראיו, אבל כל אדם הוא יחיד ושונה מחברו. לכן, לא רק שיש
להעדיף את הדיבור על הכתיבה, יש להעדיף את הדיבור האישי - היחידות - על פני כתיבה
או דיבור אל הקבוצה. אם כך, מדוע הוא כותב?
אך ביודעיי ומכיריי קאמינא [אני כותב למכרים,
לאלה היודעים אותי], הם כל אחד ואחד מאנשי שלומינו שבמדינתינו וסמוכות שלה, אשר
היה הדבור של חיבה מצוי בינינו, וגילו לפני כל תעלמות לבם ומוחם בעבודת ה' התלויה
בלב. אליהם תטוף מלתי ולשוני עט סופר בקונטריסים אלו הנקראים בשם "לקוטי
אמרים... וכולם הן תשובות על שאלות רבות אשר שואלין בעצה כל אנשי שלומינו
דמדינתינו תמיד, כל אחד לפי ערכו, לשית עצות בנפשם בעבודת ה'. להיות כי אין הזמן
גרמא עוד להשיב לכל אחד ואחד על שאלתו בפרטות, וגם השכחה מצויה. על כן רשמתי כל
התשובות על כל השאלות למשמרת לאות, להיות לכל אחד ואחד לזכרון בין עיניו, ולא ידחק
עוד ליכנס לדבר עמי ביחידות, כי בהן ימצא מרגוע לנפשו ועצה נכונה לכל דבר הקשה
עליו בעבודת ה', ונכון יהיה לבו בטוח בה' גומר בעדנו.
מה
לעשות? הקהילה גדלה, אין זמן להקדיש אותו לכל אחד ואחת, על כן אין ברירה אלא...
לכתוב.
האדמו"ר
הזקן התמודד עם בעיה דומה לבעיה איתה התמודד משה. הקהילה גדולה, הצרכים רבים.
למרות שראוי להקדיש לכל אחד זמן משלו, דיבור מותאם, אי אפשר. משה פונה לשיטת המערכת,
קבוצת אנשים המחלקת את העבודה [גם בחב"ד הופעלה שיטה כזאת, ה'משפיעים'
וה'חוזרים' - מורים ומלמדי תורת הרבי], רבי שניאור זלמן מלאדי פונה לשיטת הכתיבה.
לשתי השיטות יש מחיר, אותה הצטרפות דיאלוגית שוב לא מתרחשת.
אני
מרשה לעצמי להניח, כי כאשר שפט משה את כולם, הוא לא רק סייע בפתרון בעיות אלא גם
קשר קשרים אישיים. המעבר לשיטת המערכת, הותיר אותו בודד. הבדידות, מלווה את משה
לאורך כל ימי חייו. הוא נקרע ממשפחתו ונלקח על ידי בת פרעה אל הארמון, שם הוא גדל
בבדידות. הוא יוצא אל אחיו, והוא האחר. הוא נושא את ציפורה - והיא משתלחת. דומני
שזה סיפור הגירושין היחיד שבכתבי הקודש. הוא עולה להר ומביא לעם לוחות, ושובר אותם
ואת לבו מאכזבה שהיא חלק מהבדידות. לא בכדי קרן עור פניו והיה עליו לתת מסווה על
פניו, לא בכדי הוא נוטה את אוהלו מחוץ למחנה. אי כניסתו לארץ, העובדה שנשאר לבד
בעבר הירדן, היא מחוות בדידות מסיימת לחיי הבדידות שלו.
אווה
אילוז כתבה ספר מטלטל: 'מדוע האהבה כואבת?' בסופו היא כותבת:
קיים פרדוקס שהספר הזה ניסה למצוא לו הסבר: חל
צינון ברגש, באהבה וברומנטיקה. להט התשוקה נראה מעט מגוחך בעיני רוב הגברים
והנשים, והם יירתעו בלעג או בגועל מסוים מהרטוריקה של מכתבי האהבה של המאות השמונה
עשרה והתשע עשרה. אלא שכפי שניסיתי להראות, מבחינות רבות האהבה חיונית יותר מאי
פעם בעבר לקביעת ערך עצמי, בהתחשב בעובדה שחלק נכבד כל כך מהתרבות שלנו מפנה אצבע
מאשימה כלפי נפשנו, אנחנו נחשבים לבלתי כשירים די הצורך כשסיפור אהבה נכשל, ומשום
כך כישלונות באהבה מסכנים את יסודות העצמי. לפיכך האהבה המודרנית דורשת טיפולים
נפשיים, שיחות אינסופיות עם חברים, ייעוצים וניחומים... [עמ' 270 - 271].
משה
הצליח כמנהל, כמנהיג. יתרו עזר לו בעצתו לשדרג את הצלחתו, לייעל אותה. אבל ההצלחה
גרמה לקריסה במערכות היחסים שלו, להעצמת בדידותו. היא מצטרפת לבדידות התהומית
לכישלון בבניין הצטרפות בין אדם לאדם. האם אפשר אחרת? דרושים אנשים - מנהיגים,
ואנשים מן השורה - שידעו את סוד המורכבות בין המערכות. בין עבודתם ובין אהבתם.
כל
החיים מכוח מפעלו ההרואי של משה, ראוי שיזכרו את המחיר הכבד ששילם: הבדידות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה