על השבועה [פרשת משפטים]

על השבועה [פרשת משפטים]

באמת המידה של חוק ומשפט, בפרשת משפטים מתחיל הסיפור האמיתי של התורה. בפרשת בוא היה הבצבוץ הראשון - 'החודש הזה לכם...', בפרשת יתרו הופיע מערך עקרונות העל - עשרת הדיברות, בפרשת משפטים מופיעה מערכת משפטים ראשונה שלמה ומפורטת.

מערכת המשפט בנויה על כך שאירע נזק - פשע אונס או מקרה. המזיק צריך להישפט, בפני בית המשפט. יש שתי בעיות בבניית מנגנון שכזה: הראשונה - ההתרחשות מתרחשת הרחק מעין השופט, צריך גורם מתווך שיביא אותה לידיעת השופט. בכדי לפתור את הבעיה הזאת, נבנה מנגנון העדות. בעיה שניה - העדות היא סיפור על התרחשות. מי לידנו יערוב שהסיפור אמיתי ומשקף את ההתרחשות כפי שהיא לעצמה? בכדי לפתור את הבעיה הזאת, נבנה מנגנון השבועה. כך הוא מופיע בפרשתנו:

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ כֶּסֶף אוֹ כֵלִים לִשְׁמֹר, וְגֻנַּב מִבֵּית הָאִישׁ. אִם יִמָּצֵא הַגַּנָּב, יְשַׁלֵּם שְׁנָיִם.

אִם לֹא יִמָּצֵא הַגַּנָּב, וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹהִים, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ.

עַל כָּל דְּבַר פֶּשַׁע, עַל שׁוֹר עַל חֲמוֹר עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה עַל כָּל אֲבֵדָה אֲשֶׁר יֹאמַר כִּי הוּא זֶה, עַד הָאֱלֹהִים יָבֹא דְּבַר שְׁנֵיהֶם. אֲשֶׁר יַרְשִׁיעֻן אֱלֹהִים, יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ:                                                                              [שמות כ"ב ו' - ח']

כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ חֲמוֹר אוֹ שׁוֹר אוֹ שֶׂה וְכָל בְּהֵמָה לִשְׁמֹר, וּמֵת אוֹ נִשְׁבַּר אוֹ נִשְׁבָּה אֵין רֹאֶה.

שְׁבֻעַת ה' תִּהְיֶה בֵּין שְׁנֵיהֶם, אִם לֹא שָׁלַח יָדוֹ בִּמְלֶאכֶת רֵעֵהוּ, וְלָקַח בְּעָלָיו וְלֹא יְשַׁלֵּם.                                                                                   [שם שם ט' - י']

הקירבה אל האלוהים - כך על פי פרשנות החכמים - היא השבועה. מה היא השבועה? על איזה צורך היא באה לענות? כיצד היא פועלת?

לשפה ולמילותיה יש תכונת יסוד, משפט הנבנה מהמילים יכול להיות אמיתי ויכול להיות שקרי. הגדרת האמת והשקר [הגדרה אחת, ישנן עוד אחרות] היא: משפט המתאים למציאות הוא אמיתי, משפט שאיננו מתאים לה הוא שקרי. במקרה של עדות, השופטים לא יודעים האם מילות העדות מתאימות למציאות. המילים כשהן לעצמן רופפות, צריך משהו שיחזק אותן. השבועה היא המנגנון המחזק, היא אמורה להקנות למילים מעמד של משפט אמת. איך היא עושה זאת? על ידי הכנסת אלוהים לשפה, הנשבע מכניס את שמו של אלוהים לעדותו. מעתה, השקר יהיה לא רק פגיעה באמת, אלא אף פגיעה באלוהים. כך כותב בעל ספר החינוך:

...כי הנשבע בשם הגדול לאמר שהיה והוא יודע ששקר בפיו, הנה הוא מקל ביראת אלוהים כאומר בלבו שאין אמת, תאלמנה שפתיו. וכן הנשבע לעשות דבר ואחר כך לא יעשנו הנה הוא גם כן במורדי אור מכחישי האמת, כי פירוש נשבע הוא לפי דעתי שגומר האדם בלבו ואומר בפיו להיות מקיים אותו דבר שנשבע עליו ולא ישנהו לעולם, כמו שהשם יתברך הוא קיים ולא ישתנה לעדי עד.

השפה ללא אלוהים, שבירה, מתפוררת, משתנה. השקר הוא תולדה של תכונתה. מי שאלוהים לא נמצא בתודעתו, חייב לחפש חלופות אחרות לייצוב השפה. זה יופייה של השפה, לכן היא יכולה להפליג עם הדמיון, להיות יצירתית. אבל מבחינת האמת, יש בה סכנה.

חכמים העמידו את ערך האמת ובמיוחד את שבועת האמת, עד כדי כך שגם במקום טעות הוא תקף:

אמר רב יהודה אמר רב: מעשה באדם אחד בשני בצורת שהפקיד דינר זהב אצל אלמנה, והניחתו בכד של קמח, ואפאתו בפת ונתנתו לעני, לימים בא בעל הדינר ואמר לה: 'הבי לי דינרי'. אמרה לו: 'יהנה סם המות באחד מבניה של אותה אשה אם נהניתי מדינרך כלום!' אמרו: לא היו ימים מועטין עד שמת אחד מבניה, וכששמעו חכמים בדבר אמרו: מה מי שנשבע באמת - כך, הנשבע על שקר - על אחת כמה וכמה. [גיטין ל"ה ע"א].

הסיבה - על פי התלמוד - לעונש היתה כיוון שהיא נשבעה שלא נהנתה בכלום מהדינר, ואילו במציאות, כיוון שהדינר היה בקמח ואחר כך בעיסה, היא נשכרה את מקום הדינר שהיה במקום קמח... האמת היא קיצונית. אך לעיתים, היא מתגלה למרות הניסיון לשקר:

מעשה באדם אחד, שהפקיד אצל בר תלמיון מאה דינרים. הלך וביקשם ממנו. אמר לו בר תלמיון: 'מה שהפקדת בידי מסרתי בידך.' אמר לו: 'בוא ואשביעך.'

מה עשה בר תלמיון? נטל קנה וחקק [עשה בו חלל], נתן בו דינרים הללו, והתחיל סומך עליו [נשען עליו]. כיוון שהגיע לבית הכנסת אמר לו [לאדם המשביע]: 'טול קנה זה בידך, ואני אשבע לך.' 'הריני נשבע, מה שהפקדת בידי מסרתי בידך.' נטל זה את הקנה וזרקו לארץ [מכעס על שבועת השקר]. התחילו הדינרים מתפזרים וזה מלקטם. אמר לו בר תלמיון: 'לקט לקט, משלך אתה מלקט'.                                                         [ויקרא רבה ו']

אבל, לאמת יש מחיר. שפת האמת צרה, השקר רחב ועשיר. אפלטון פסל משום אך את אומנות השפה, את התיאטרון ואת הספרות, שכן הן משקרות. הנריק איבסן, המחזאי הנורווגי המהפכן, בחן את ערכי היסוד של החברה. במחזה פר גינט, הוא בוחן את ערך האמת. פר גינט הוא בחור בעל דמיון פורץ גבולות, האמת עומדת לו למכשול. כאשר אמו מגלה אחד משקריו הקסומים, היא מטיחה בו:

כן, נאים הם השקרים!

אם לשקר אין רגלים,

מטפס הוא על הרים,

מפרכס עד אין מכיר בם

את פניו המכוערים.

מסחבות בלות תפרת

בכזבים בגדים יפים,

בנשרים אותם הידרת,

בעבים ובשחפים!

ומרוב גנבת הדעת

כפתיה אני שומעת

להג זה והבל פה

שידעתי כבר על פה!                                    [עמ' 10 בתרגום לאה גולדברג]

השקר יפה יותר מהאמת, אך יתרה מזו - קל לחצות את הגבול למחוזותיו מפאת הרפיפות של השפה. יהודה עמיחי מתאר כנס מדעי, ואת המלל הרב שבו:

כנס על שפה מדוברת, מזומרת, עוברת ומוגמרת,

ואפשרות שפה חדשה של שלום ושל מלחמה:

כמו שבזכר ונקבה ישתנו פעלים ושמות

בתוספת הברה, או בשינוי התנועות, בהארכת הצליל

ובקיצורו, כך תהיה לשון מלחמה ולשון מלחמה.

וכנס אחרון רק אני רק איתי: הרצאת

חלקי גופי אל נפשי, כל חלק ונושאו קבוע

וזמנו מוגבל, הידיים, הרגליים, הכליות והלב,

המעיים ואיבר הרביעה, האושר והכאב.

וסיכום, סיכום כנס התכנסות לתוך עצמי

בלי לוחיות זיהוי, בלי מתרגמים, רק מילים.

הו, המילים שלי, הטובות והרעות

המשנות והמשתנות. הו המילים שלי,

המילים הממאירות והדיבור השפיר. ['פתוח סגור פתוח' עמ' 156]

השפה היא מימד כאוטי, ממאיר, גדל בלי גבול, ללא בקרת מציאות. לכן - כתשובת המשקל - יש כנס מתכנס של הגוף, שיש לו חומר וגבולות. זאת בעיית השפה, זה קיסמה, זה המניע המצריך שבועה שתגביל את הגידול הממאיר או השפיר. לשמור על האמת בעולם של מילים, זה אתגר קשה. קשה אבל חשוב מאין כמוהו.