על האור [פרשת תרומה]

על האור [פרשת תרומה]

המשכן והמקדש שבא בעקבותיו, רחוקים מלהיות מובנים מאליהם. שלמה שהופקד על בניית המקדש, הקשה את הקושיה:

כִּי הַאֻמְנָם יֵשֵׁב אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ?!

הִנֵּה הַשָּׁמַיִם וּשְׁמֵי הַשָּׁמַיִם לֹא יְכַלְכְּלוּךָ,

אַף כִּי הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר בָּנִיתִי?!                                    [מלכים א' ח' כ"ז]

הפרויקט כולו - בניית בית לריבונו של עולם - נראה מופרך, כך גם רכיבים שונים שלו. נמקד את מבטנו הפעם, במנורה. על פניו, מטרת המנורה להאיר. בנינו בית לריבונו של עולם, עתה צריך להאיר אותו. כל בית זקוק לתאורה, כך גם בית אלוהים. אלה שכאן מצוי אבסורד: האם ריבונו של עולם זקוק לתאורה? ללא תאורה הוא ישב בחשכה?!

לכל בית יש שתי מערכות תאורה: ביום - מערכת חלונות המאפשרת לאור השמש להאיר אותו, בלילה - תאורה חלופית של מנורות.

ביחס לחלונות בית המקדש, מופיע ביטוי מוזר: 'וַיַּעַשׂ לַבָּיִת חַלּוֹנֵי שְׁקֻפִים אֲטֻמִים' [מלכים א' ו' ד']. התלמוד בדרך הדרשה מנצל את ביטוי האבסורד - 'שקוף אטום' - ומורה: 'לא לאורה אני צריך' [מנחות פ"ו ע"ב]. החלון האטום מבליט, ריבונו של עולם לא זקוק לתאורה.

ביחס למנורה אומר התלמוד: 'וכי לאורה הוא צריך?! והלא כל ארבעים שנה שהלכו בני ישראל במדבר לא הלכו אלא לאורו?!' [שבת כ"ב ע"ב].

נותיר את השאלות תלויות ועומדות, וננצל את ההתבוננות בתאורה להתבוננות במושג המכונן אותה - ה'אור'. ה'אור' הוא אחד ממושגי היסוד, שהפכו למסמנים ומסמלים את הטוב, את הנכסף, את הישות, את הרוח. הדימוי חוצה תרבויות ודתות, נתמקד במופעיו במקורות היהדות. ספר ה'זוהר' נקרא על שמו, הראי"ה בחר בו כמוטיב המכונן ובעקבותיו נקראו ספריו במופעים שונים של המושג 'אורות', 'אורות הקודש', 'אורות התשובה', 'אורות התורה'. דומה שמסורת הסוד אך לא רק היא, בחרו בו כמציין את היש האמיתי. אם תאלס הורה 'הכל מים', הם הורו 'הכל אור'. הרמב"ם נעזר ב'אור' כדימוי לתבונה להשגה ולאמת, והבחין בו הבחנות דקות ומדויקות:

אל תחשוב שהסודות הגדולים האלה ידועים עד תכליתם וסופם לאחד מאיתנו. לא; אלא שפעמים האמת מבהיקה לנו עד שאנו חושבים אותה לאור יום. אחרי כן החומרים וההרגלים חוזרים ומסתירים אותה עד שאנו חוזרים להיות בלילה אפל, קרוב למה שהיינו בתחילה. משולים אנו אפוא למי שהברק מריק לו מדי פעם בפעם בלילה אפל מאוד. יש בינו מי שהברק מבריק לו פעם אחר פעם עד שהוא כביכול תמיד בתוך אור שאינו פוסק, כך שהלילה הופך לו ליום. זו היא דרגת גדול הנביאים אשר נאמר לו: 'ואתה פה עמוד עמדי' [דברים  ה' כ"ח], ונאמר עליו: 'כי קרן עור פני בדברו אתו' [שמות ל"ד כ"ט]. ויש ביניהם מי שהבריק לו הברק פעם אחת בכל לילו. זאת היא דרגת מי שנאמר עליהם: 'ויתנבאו ולא יספו' [במדבר י"א כ"ה]. [פתיחה ל'מורה נבוכים']

האור הוא חמקמק. חכמי הטבע נעים בין הגדרתו כגל או כאסופת חלקיקים, גם ההוגים שעשו אותו כלי לדימוייהם מתקשים לאחוז בו. בתורה הוא חומק מהכלים עוד מבראשית. הוא הנברא הראשון ביום הראשון, אך המאורות נבראים ביום הרביעי. מכאן הוטלו פרשנים מראשונים עד אחרונים, לנסות ולאחוז באור בראשית שנגנז - כך הורו - לצדיקים לעתיד לבוא.

כיצד יכול להיות אור ללא מאורות המשלחים אותו ומפזרים אותו? כנראה שהוא אור אחר, זר מוזר ונעלם. דילמה דומה עמדה בפני מעתיקי העולם - הציירים. תורת האור של הציירים תורה גדולה היא, הם פתחו כלים מכלים שונים כדי לתפוס את האור. גדול ציירי האור, רמברנדט, גילה כי האור לא רק מוטל מבחוץ על העצם, אלא גם נובע מתוכו. הרב אברהם יצחק הכהן קוק, איש האורות, מספר כי בהיותו בלונדון הלך לגלריות לראות את ציוריו. הוא כל כך התפעל מהאורות של רמברנדט, עד שכתב כי הצייר הזה הוא אחד הצדיקים שהקדוש ברוך גנז עבורם את אור בראשית שאדם רואה בו מסוף העולם ועד סופו.

האור חומק מכליו ומושגיו, וכנראה רק מושגים אחרים יכולים לגעת בו. כך כותב הסופר הקולומביאני הגדול סיפור הנקרא: 'האור דומה למים'. ילדי משפחה אחת, מצטיינים בלימודים ומקבלים פרס מהוריהם - סירה. הם מעלים אותה אל הבית, לפליאת ההורים. לשם מה?

בלילה של יום רביעי, כבכל יום רביעי, הלכו ההורים לקולנוע. הילדים, שראו את עצמם אדוני הבית, סגרו דלתות וחלונות ושברו את הנורה הדולקת באחת המנורות שבטרקלין. סילון של אור זהוב , משיב נפש כמו מים, התחיל נוהר מן הנורה השבורה, והם נתנו לו לזרום עד שהגיע מפלס האור לגובה של מטר אחד. אז כיבו את החשמל, הוציאו את הסירה, ושטו להם להנאתם בין איי הבית. ['שנים עשר סיפורים נודדים', עמ' 152 בתרגום העברי].

רק כשנדמה לו האור למים, הוא מקבל את הממשות שהוא מייחס לו. כך כותב איש המדע, בתארו את מקומו של האור בעולם:

החיים באשר הם, הם תולדת אור כוכבים. כל החיים עלי אדמות ניזונים מקרינה הבאה מכוכב צהוב, המצוי בגיל העמידה שלו והידוע לנו בשמו - השמש. האנרגיה של אור השמש הופכת לחיים בתיווכם של תאי צמחים וחיות. עיקרו של תהליך זה אינו אלא שינוי אנרגיה מצורה אחת לשניה - המאפשרת לתא הבודד לשגשג ולהתרבות, לעץ לפרוח, לנמר לשחר לטרפו ולאדם לכתוב את תולדותיו על פני הכוכב שלו.

ביאליק מתאר כך את מהות חייו:

לֹא זָכִיתִי בָאוֹר מִן-הַהֶפְקֵר,

אַף לֹא-בָא לִי בִירֻשָּׁה מֵאָבִי,

כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו

וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי.

נִיצוֹץ אֶחָד בְּצוּר לִבִּי מִסְתַּתֵּר,

נִיצוֹץ קָטָן – אַךְ כֻּלּוֹ שֶׁלִּי הוּא,

לֹא שְׁאִלְתִּיו מֵאִישׁ, לֹא גְנַבְתִּיו –

כִּי מִמֶּנִּי וּבִי הוּא.

וְתַחַת פַּטִּישׁ צָרוֹתַי הַגְּדוֹלוֹת

כִּי יִתְפּוֹצֵץ לְבָבִי, צוּר-עֻזִּי,

זֶה הַנִּיצוֹץ עָף, נִתָּז אֶל-עֵינִי,

וּמֵעֵינִי – לַחֲרוּזִי.

וּמֵחֲרוּזִי יִתְמַלֵּט לִלְבַבְכֶם,

וּבְאוּר אֶשְׁכֶם הִצַּתִּיו, יִתְעַלֵּם,

וְאָנֹכִי בְּחֶלְבִּי וּבְדָמִי

אֶת-הַבְּעֵרָה אֲשַׁלֵּם.

האור הופך לחומר אותו אפשר לנקר ולחצוב, להיעזר בפטיש, לנתץ.

האדם כמה לאור, לטוב, לגאולה - 'הָעָם הַהֹלְכִים בַּחֹשֶׁךְ רָאוּ אוֹר גָּדוֹל יֹשְׁבֵי בְּאֶרֶץ צַלְמָוֶת אוֹר נָגַהּ עֲלֵיהֶם' [ישעיהו ט' א']. העולם חשוך ואפל, קשה, רצוף ברוע ורע. כדי להצליח להגיע אל האור, צריך לדמות מילתא למילתא. להפוך את האור למוחשי, האור דומה למים ולסלע, ואז גוברים על חמקמקותו. יש יאמרו זאת אשליה, שהרי האור הוא אור ולא מים ולא סלע, ויש אומרים - ואני מצטרף אליהם: רק אשליה מבוקרת יכולה לגבור על המציאות העכורה. מי שאין לו חלום, לא יגבר על המציאות.