על אי ההתאמה [פרשת בלק]

על אי ההתאמה [פרשת בלק]

הבדידות היא מגפת הדור. פנים רבות לבדידות. אחד מפניה הקשים, ניסיון לדיבור שכושל. אני מדבר ואומר את אשר על ליבי, המאזין שומע משהו אחר.

בלעם יוצא לדרך, רכוב על אתונו. האתון מגיעה למשעול הכרמים, רואה את המלאך העומד אל מולה. בלעם לא רואה. האתון נלחצת לקיר, לוחצת את רגל בלעם. בלעם כועס, מכה אותה במקלו. כאן זוכה האתון, לאשר לא זכתה כל אתון לפניה ולאחריה. היא פותחת את פיה, מצליחה לדבר, לשוחח עם בלעם:

וַיִּפְתַּח ה' אֶת פִּי הָאָתוֹן, וַתֹּאמֶר לְבִלְעָם: 'מֶה עָשִׂיתִי לְךָ כִּי הִכִּיתַנִי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים?'

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם לָאָתוֹן: 'כִּי הִתְעַלַּלְתְּ בִּי. לוּ יֶשׁ חֶרֶב בְּיָדִי, כִּי עַתָּה הֲרַגְתִּיךְ'.

וַתֹּאמֶר הָאָתוֹן אֶל בִּלְעָם: 'הֲלוֹא אָנֹכִי אֲתֹנְךָ אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ עַד הַיּוֹם הַזֶּה. הַהַסְכֵּן הִסְכַּנְתִּי לַעֲשׂוֹת לְךָ כֹּה?'

וַיֹּאמֶר: 'לֹא'. [במדבר כ"ב כ"ח - ל']

על פניו, השיחה הסתיימה בהצלחה. האתון הצליחה להבהיר לבלעם את עמדתה. מכיוון שיש לו אמון בה, הוא צריך לסמוך עליה שאם עצרה היתה לכך סיבה טובה. לאחר מכן נגלה המלאך גם לבלעם:

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מַלְאַךְ ה': 'עַל מָה הִכִּיתָ אֶת אֲתֹנְךָ זֶה שָׁלוֹשׁ רְגָלִים? הִנֵּה אָנֹכִי יָצָאתִי לְשָׂטָן כִּי יָרַט הַדֶּרֶךְ לְנֶגְדִּי.

וַתִּרְאַנִי הָאָתוֹן וַתֵּט לְפָנַי זֶה שָׁלֹשׁ רְגָלִים. אוּלַי נָטְתָה מִפָּנַי, כִּי עַתָּה גַּם אֹתְכָה הָרַגְתִּי וְאוֹתָהּ הֶחֱיֵיתִי.' [שם ל"ב - ל"ג]

המלאך מוסיף דברים לטובת האתון. לא רק שצריך היה להיות לך אמון בה, אתה צריך להכיר לה טובה ולתת לה תודה. היא הצילה אותה. על פניו, בלעם מסכים עם המלאך וממילא גם עם האתון:

וַיֹּאמֶר בִּלְעָם אֶל מַלְאַךְ ה': 'חָטָאתִי, כִּי לֹא יָדַעְתִּי כִּי אַתָּה נִצָּב לִקְרָאתִי בַּדָּרֶךְ.  וְעַתָּה אִם רַע בְּעֵינֶיךָ, אָשׁוּבָה לִּי.' [שם ל"ד]

את האתון הוא לא מזכיר. מוחק אותה. לא מתנצל בפניה, לא מביע את אמונו [מלבד ה'לא'], לא מודה... אני מניח שאם האתון לא היתה רק מדברת אלא גם מרגישה, היא חשה כאב ועלבון. היא חשה מחוקה ונרמסת. היא גילתה שהדיבור שלה היה לשווא. היא אמרה דבר אחד והוא הבין דבר שונה לגמרי, לא שמע אותה, לא הקשיב לה. במשנה מופיע מצב שכזה, בשפה משפטית:

'ליטרא זהב יש לי בידך', 'אין לך בידי אלא ליטרא כסף' - פטור.

הדין בנוי על אדני העיקרון המופיע במשנה א': 'אם אין ההודאה ממין הטענה - פטור.' אדם טוען טענה כנגד חברו. אם החבר מודה - הוא חייב. אם הוא מודה במקצת - הוא חייב בשבועה. אבל אם הוא מודה שלא ממין הטענה, יש נתק בין שני חלקי הדיבור, ואין הוא חייב בשבועה.

חשבו נא על מצבו הקיומי של הטוען. הוא מדבר על דבר אחד, וחברו עונה לו על דבר אחר. איזו בדידות!

טענו חיטין והודה לו בשעורים - פטור, ורבן גמליאל מחייב.

ראובן טוען כנגד שמעון, 'אתה חייב לי כור חיטין.' שמעון עונה 'אני חייב לך כור שעורים.' חכמים חושבים ששמעון ענה שלא ממין הטענה, ולכן הוא פטור. רבן גמליאל חושב שהפער איננו כל כך גדול, אפשר לגשר עליו, אפשר לראות זאת כשיחה.

הטוען לחברו בכדי שמן והודה לו בקנקנים. אדמון אומר: הואיל והודה לו מקצת ממין הטענה ישבע, וחכמים אומרים: אין ההודאה ממין הטענה. אמר רבן גמליאל: רואה אני את דברי אדמון. [שבועות ו' ג']

מה בדבר הפער בין שמן לקנקנים? חכמים חושבים שיש פער, אין שיחה. אדמון חושב שהפער בר גישור. רבן גמליאל שבמקרה החיטים והשעורים חשב שאפשר לגשר על הפער, רואה ומסכים לדברי אדמון מגשר הפערים.

בלעם והמשנה נותרו במצב סטטי של פער. לווינס ראה את הגישור על הפער לא רק כתולדה של מצב העניינים בו הפער איננו כה גדול, אלא כצו המוטל על האדם לגשר על הפער:

הופעת ה'זולת' נוצרת בוודאי, בראש ובראשונה, באופן שנוצרת כל משמעות. ה'זולת' נוכח כמכלול התרבותי ומואר על ידי מכלול זה, כמו שטקסט מובהר על ידי ההקשר שלו. הופעת המכלול מבטיחה את נוכחותו. הופעתו מוארת באור העולם. הבנת ה'זולת' היא אפוא הרמנויטיקה, ביאור. ['הומניזם של האדם האחר', עמ' 68].

עלי מוטלת החובה לבאר, לפרש את האחר. ראשית עבודת הביאור היא הבנת ההקשר. האתון פורשת בפני בלעם את ההקשר, את רצף הזמן בו היא אתו - אֲשֶׁר רָכַבְתָּ עָלַי מֵעוֹדְךָ. התלמוד מרחיב את ההקשר באגדה נועזת:

'ותאמר האתון הלא אנכי אתונך!'

אמר לה: 'לטעינה בעלמא.'

אמרה לו: 'אשר רכבת עלי!'

אמר לה: 'אקראי בעלמא.'

אמרה לו: 'מעודך ועד היום הזה! ולא עוד, אלא שאני עושה לך רכיבות ביום ואישות בלילה, כתוב כאן: 'ההסכן הסכנתי', וכתוב שם: 'ותהי לו סוכנת'. [עבודה זרה, ד' ע"ב]

ההקשר יוצר את האישיות, את ההצטרפות, את האהבה ואת האמון. כשאני מפרש את האחר, שם אותו בתוך ההקשר, אני גואל אותו מהיות חפץ להיות אישיות. המשוררת רחל הפליאה לתאר את התהליך ההפוך, הפיכת האישיות לחפץ:

צְרִיחוֹת שֶׁצָּרַחְתִּי נוֹאֶשֶׁת, כּוֹאֶבֶת

בִּשְׁעוֹת מְצוּקָה וְאָבְדָן,

הָיוּ לְמַחֲרֹזֶת מִלִּים מְלַבֶּבֶת,

לְסֵפֶר שִׁירַי הַלָּבָן.

נִגְלוּ חֶבְיוֹנוֹת לֹא גִלִּיתִי לְרֵעַ,

נֶחְשַׂף הֶחָתוּם בִּי בְּאֵשׁ,

וְאֶת תּוּגָתוֹ שֶׁל הַלֵּב הַכּוֹרֵעַ

יַד כֹּל בִּמְנוּחָה תְּמַשֵּׁשׁ.

האתון דווקא בהיותה חיה העוברת האנשה, מבליטה עד כאב את מחלת אי הפניות, אי ההקשבה, המחיקה, המבטלת את ההאנשה והופכת להחפצה.