על ההיסטוריה [פרשת דברים]

על ההיסטוריה [פרשת דברים]

משה פותח את נאומו בסקירה היסטורית, מספר לעם על אירועים מכוננים שעברו יחד. אלא שהתבוננות בסיפור גורמת לפליאה. הן אנחנו מכירים מהחומשים הקודמים את ההיסטוריה, והסיפור אמור להוות חזרה עליה. אך הפערים... לפעמים נדמה שמדובר על שני אירועים שונים. הנה למשל סיפור המרגלים. כך מספר משה:

וַתִּקְרְבוּן אֵלַי כֻּלְּכֶם וַתֹּאמְרוּ:

נִשְׁלְחָה אֲנָשִׁים לְפָנֵינוּ

וְיַחְפְּרוּ לָנוּ אֶת הָאָרֶץ

וְיָשִׁבוּ אֹתָנוּ דָּבָר

אֶת הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר נַעֲלֶה בָּהּ

וְאֵת הֶעָרִים אֲשֶׁר נָבֹא אֲלֵיהֶן.           [דברים א' כ"ב]

על פי הסיפור, היוזמה לשליחת המרגלים היתה של העם. אבל בספר במדבר, הסיפור שונה:

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר:

שְׁלַח לְךָ אֲנָשִׁים

וְיָתֻרוּ אֶת אֶרֶץ כְּנַעַן אֲשֶׁר אֲנִי נֹתֵן לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל...      [במדבר י"ג א' - ב']

כאן היוזמה היא של ריבונו של עולם.

משה מספר כי כאשר חזרו המרגלים והוסיפו לתיאור את השיפוט כי אי אפשר לכבוש את הארץ, הוא פנה אליהם בדברי כיבושין. עודד אותם כנגד הפחד והיראה, הזכיר עד כמה דאג להם ריבונו של עולם בנפתולי המסעות במדבר. אבל בסיפור בספר במדבר, משה שותק. הוא לא מדבר עם העם, הוא עסוק בריצוי ריבונו של עולם כדי שלא ישמיד את העם. מה פשר הפערים האלה?

אפשר לומר כי משה הוא פדגוג. הוא מנצל את ההתרחשות הרגועה העכשווית, בכדי לומר עתה דברי עידוד ותקווה. הוא מוכן להקריב את האמת ההיסטורית, על מזבח החינוך והנחיית העם. אפשר לומר, ואכן גם אני אומר כך. אלא שיש כאן מבט רחב יותר על מקומה של ההיסטוריה בתרבות.

פרידריך ניטשה [1844 - 1900] הוא פילוסוף חשוב, שובר לוחות ופרדיגמות חשיבה. בתקופת חייו היתה החברה הגרמנית אחוזה בבולמוס היסטורי. מיטב המוחות נרתמו לבנייתה, היא שאבה גם אנשים שמטבעם נטו לכיווני יצירה והגות. ההיסטוריה נדמתה כמוחלט, היצירה כעלים ברוח. במסה מדהימה - 'כיצד מועילה ומזיקה ההיסטוריה לחיים' - ניטשה קורא תיגר על ההיסטוריה:

'יתר על כן, שנוא עלי כל מה שרק מוסיף לי ידיעות מבלי שירבה או יחיה במישרין את פעילותי'. במילים אלה של גתה... מן הראוי לפתוח כיון זה בערכה ובחוסר ערכה של ההיסטוריה. כי הנה יפורש בזאת למה פרי עץ דעת שאין עמו פרי עץ חיים, למה ידיעה המביאה עמה רפיון מעש, למה היסטוריה בחזקת גודש יקר ומותרות של ההכרה, למה הללו ראויים שנשנאם, כדבר גתה, במלוא הרצינות - מפני שאנו חסרים עדיין את מה שנחוץ לנו ביותר, וכל יתר כנטול דומה והוא אויבו של הנחוץ.

כמובן, שאנו זקוקים לה, להיסטוריה, אך אנו זקוקים לה באופן אחר ממה שזקוק לה זה הבטלן המפונק המשוטט בגן הדעת, ויהא אשר יהא מבט הביטול שהלז מטיל מגבוה על הצרכים המגושמים אשר לנו ועל דחקינו נטולי החן. משמע, אנו זקוקים לה למען החיים ולמען המעשה ולא למען נחת הנסיגה מן החיים ומן המעשה, או למען ייפויים של חיים אנוכיים ומעשים רעים ופחדניים. נשרת את ההיסטוריה רק במידה שזו משרתת את החיים: אך ישנה מידה יתרה של עיסוק בהיסטוריה והערכתה, המביאה לידי ניוונם וסיאובם של החיים: וזו תופעה שמן ההכרח הו, כשם שמכאיב הוא, להיווכח בה, בהיותה מאותותיו המוזרים של זמנינו.

דברים כדורבנות. אבל מהו המאפיין את ההיסטוריה כשהיא מופיעה למען החיים? כשהיא לא מהווה נסיגה על העבר ומידור האני מההווה? בסוף המסה מתאר ניטשה את האופן בו עסקו היוונים בהיסטוריה, הוא האופן העונה לדרישה שלו מההיסטוריה שתשרת את החיים:

[לאחר קיבוץ אסופת העובדות המרכיבה את עולם הדעת בכלל ואת  ההיסטוריה בפרט] היוונים למדו בהדרגה לארגן את התוהו ובוהו, על ידי כך שכל פי תורת דלפי זו הם חזרו לתת את דעתם על עצמם, משמע, על צורכיהם באמת, והניחו להם לצרכים המדומים, כי יתמו לגווע. וכך נעשו שוב לאדוני עצמם...

ויהי המשל לכל אחד ואחד מאתנו: חייב כל אחד לאגן את התוהו ובוהו אשר בתוכו, על ידי שיישב את דעתו על הצרכים האמיתיים שלו עצמו. יושרו, כושרו ואמיתו של אופיו, מן ההכרח שביום מן הימים יתקוממו נגד היות אדם תמיד רק מצטט, מעתיק, מחקה את שקדמו לו...

זאת חכמתו של משה. הוא מבין שאת ההיסטוריה צריך להתאים לצורך, והצורך הוא לא לספר על מה שהיה פעם אלא להפיח רוח חיים עכשיו. הבנייה מחדש, מכניסה אנרגיות רעננות לסיפור ההיסטורי, הן שמניעות את האדם והעם למאמץ עכשיו.

ת. ס. אליוט - המשורר האהוב עלי מכל המשוררים - מתאר בשירו מסיבת תה, פטפוטי שרק, שתייה ואכילה של כלום. המשורר רוצה להפסיק את המלל, לפרוץ לתוכו עם 'שאלה מכרעת'. אלא שיש לו לבטים הגורמים לדחיית הרגע:

ואכן יהיה עוד זמן

להשתאות, 'האם אעז?' 'האם אעז?'

זמן לפנות ולרדת מדרגות מספר,

עם קרחת קטנה בעבי השיער -

[הם יגידו; 'איך השיער שלו נשר']

בזיג רשמי, הצווארון רם ונוקשה עד ללסתות,

העניבה צנועה ומשובחת אך מוטעמת בסיכת פרוטות -

[הם יגידו: 'איך שרזו אצלו ידים וזרועות!']

האם אעז

להטריד את התבל?

משה מדבר לא כדי לספק דבר תורה בסעודה בורגנית. הוא מדבר כדי להניע לפעולה, כדי לשנות חיים! הוא מודע לכוחות השוחקים של המאזינים, הבוחנים אותו בעין ביקורתית. יתרה מזו, הוא צופה את מה יקרה אם באמת יעיז [הוא כולל דימוי נוצרי שכמובן צריך לשים אותו בסוגריים כמטילים את השיר על דמותו של משה]:

והאם היה זה כלל כדאי, למרות הכל,

אחרי ספלים ומרקחות ותה מתוק,

בין כלי חרסינה ודיבור קל עליך ועלי,

האם היה זה כלל כדאי

לבלוע את העניין פתאום וכבת צחוק,

להדק יקום לכדי כדור עגול,

ולגלגלו אל איזו שאלה מכרעת,

לומר: 'אני הוא אלעזר, ששב מן המתים,

ששב כדי להגיד הכל, אגיד לכם הכל' -

אם מישהי, בהיטיבה כר ליד הראש, תטעים:

'לא לזה התכוונתי כלל.

זה לא זה בכלל.'

לאנשים יש סדר יום, רגוע, שקט. משה בא ופורע אותו, הוא הופך את ההיסטוריה לכלי לפריעת שלווה. האם יקשיבו לו האנשים וינועו לקראת חיים אחרים? האם נקשיב לו אנחנו?