על סולם הערכים [פרשת מטות מסעי]

על סולם הערכים [פרשת מטות מסעי]

בפרשת נחלת בני ראובן וגד, בא לידי ביטוי בפעם נוספת אופי היסוד של כתבי הקודש. הגיבור המרכזי בהם, הוא ריבונו של עולם. האדם הוא הנברא, הוא המצווה, הוא הנקרא לציית. אבל, הוא לא מאבד את אישיותו. במקום שהצו נוגע לקו אדום מוסרי או ערכי, הוא מתקומם, מורד, מתעמת. הדמות המכוננת את ההתנהלות הזאת היא חווה, בראותה כי טוב העץ למאכל היא ממרה את הצו שלא לאכול ממנו. אברהם הקורא 'השופט כל הארץ לא יעשה משפט?!', ומשה הקורא לריבונו של עולם לא להשמיד את ישראל. האמת, כל גיבורי התנ"ך - ומניתי רק חלק מהם - שלא נכנעים ומשלימים עם הצו, הולכים בדרך שסימן ריבונו של עצמו. בניגוד למצופה מאלוהים, כבר בסמוך לבריאה הוא מודע כי הוא ניחם ומתחרט על אשר עשה. עד כדי כך מגיעים הדברים, שאחד מבחירי נביאיו - שמואל - חושב שההינחמות בלתי אפשרית ביחס לאלוהים, למרות שהוא יתברך מכריז על הינחמותו. הסתירה עומדת וזועקת, וכדרכה של מחלוקת בעם היהודי, מעוררת ומצריכה חשיבה:

וַיִּנָּחֶם ה' כִּי עָשָׂה אֶת הָאָדָם בָּאָרֶץ, וַיִּתְעַצֵּב אֶל לִבּוֹ.

וַיֹּאמֶר ה' אֶמְחֶה אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר בָּרָאתִי מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, מֵאָדָם עַד בְּהֵמָה עַד רֶמֶשׂ וְעַד עוֹף הַשָּׁמָיִם כִּי נִחַמְתִּי כִּי עֲשִׂיתִם. [בראשית ו' ו' - ז']

וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל שְׁמוּאֵל לֵאמֹר:

נִחַמְתִּי כִּי הִמְלַכְתִּי אֶת שָׁאוּל לְמֶלֶךְ, כִּי שָׁב מֵאַחֲרַי וְאֶת דְּבָרַי לֹא הֵקִים.

וַיִּחַר לִשְׁמוּאֵל וַיִּזְעַק אֶל ה' כָּל הַלָּיְלָה. [שמואל א' ט"ו י' - י"א]

[שמואל לשאול]

וְגַם נֵצַח יִשְׂרָאֵל לֹא יְשַׁקֵּר וְלֹא יִנָּחֵם כִּי לֹא אָדָם הוּא לְהִנָּחֵם. [שם שם כ"ט]

קשה לשמואל לקבל זאת, אבל ריבונו של עולם הוא גמיש, ניחם, משתנה. אל דמות מופת שכזאת, גם בני האדם מתאימים עצמם, גם הם לא מתקבעים, מנסים לשנות להשתנות ולהתאים.

והנה, זה מה שעושים בני גד ובני ראובן. שערו בליבכם את המתח ואת הלחץ החברתי, הרוחני. המסע הגדול קרב לקיצו, כל הכוחות מתכנסים לקרב ההכרעה, ופתאום... הם באים עם בקשתם להישאר בעבר הירדן ולרשת שם את נחלתם...

משה רותח. הוא רואה כאן קריסה רוחנית ומוסרית:

 הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?! [במדבר ל"ב ו']

בני ראובן ובני גד לא נשברים תחת המתקפה הזאת. הם מציעים תוכנית:

וַיִּגְּשׁוּ אֵלָיו וַיֹּאמְרוּ:

גִּדְרֹת צֹאן נִבְנֶה לְמִקְנֵנוּ פֹּה וְעָרִים לְטַפֵּנוּ,

וַאֲנַחְנוּ נֵחָלֵץ חֻשִׁים לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר אִם הֲבִיאֹנֻם אֶל מְקוֹמָם.

משה מקבל את דבריהם, ומאשר אותם:

בְּנוּ לָכֶם עָרִים לְטַפְּכֶם וּגְדֵרֹת לְצֹנַאֲכֶם

וְהַיֹּצֵא מִפִּיכֶם תַּעֲשׂוּ.

אני מאוד מתפעל ממשה. הוא היה צריך להתגמש, להסכים למהלך שמאוד לא נראה לו. תוך כדי כך, הוא שם לב לפרטים, מתקן בעדינות את דבריהם ומורה להם סדר עדיפויות. הם הקדימו את גדרות הצאן לבתי הילדים, והוא 'חוזר' על דבריהם תוך היפוך הסדר. רש"י כותב על כך בדרכו במעט מילים המחזיקות את המרובה:

'נבנה למקננו פה' - חסים היו על ממונם יותר מבניהם ובנותיהם, שהקדימו מקניהם לטפם. אמר להם משה לא כן עשו, העיקר עיקר והטפל טפל, בנו לכם תחלה ערים לטפכם ואחר כך גדרות לצאנכם.

העיקר עיקר, והטפל טפל.

הימים האלה, ימי הקורונה, מטלטלים את חיינו ומכריחים אותנו לבחון מה העיקר ומה הטפל. בחיים הרגילים, בעולם שהיה, כל אחת וכל אחד מאיתנו נדרש לקבוע סדרי עדיפויות בין העבודה - גדרות הצאן - ובין המשפחה - הטף. הקורונה טלטלה את עולמנו, הכריחה את כולם להישאר בבית עם הטף. מה התגלה? האם אישור לבחירות ולהעדפות או ערעור עליהן?

משה נוקט עמדה חדה ובהירה: המשפחה קודמת לעבודה. ההכרעה הזאת היא רבת משמעות פעמיים: פעם אחת - היא החלטה לעומתית ביחס לאלה המקדימים עבודה למשפחה. פעם שנייה - היא נוקטת עמדה ביחס למי שמרצון או מאונס לא בנה משפחה. מי שמכריע שערך העבודה הוא הערך העליון, מכריע שמי שאיננו עובד, המובטל, זה שאיננו מצליח להשתלב בעבודה, הוא אדם פגום וחסר. מי שמכריע שערך המשפחה הוא הגובר, מכריע שמי שאיננו בונה משפחה הוא חסר. אפשר למזער את ההכרעה, לנסות ולחפות ולכסות עליה, אבל בסופו של דבר זה הסיפור. כל הכרעה ערכית יוצרת גם כאב. יש המנסים להימנע מהכרעות שכאלה, לפתוח את כל האפשרויות, אבל המחיר של הימנעות מהכרעות ערכיות הוא כבד מאוד. חיים ללא מצפן, ללא הנעה לפעולה, רק קבלה והסכמה והכלה.

ההכרעה של משה עוברת גם לעולם החכמים, הם בדרכם מציבים אותה במלוא מורכבותה הכואבת:

רבי אליעזר אומר: כל מי שאין עוסק בפריה ורביה - כאילו שופך דמים, שנאמר: 'שופך דם האדם באדם דמו ישפך', וכתוב אחריו: 'ואתם פרו ורבו'.

רבי יעקב אומר: כאילו ממעט הדמות, שנאמר: 'כי בצלם אלהים עשה את האדם', וכתיב אחריו: 'ואתם פרו...'

בן עזאי אומר: כאילו שופך דמים וממעט הדמות, שנאמר: 'ואתם פרו ורבו'. אמרו לו לבן עזאי: יש נאה דורש ונאה מקיים, נאה מקיים ואין נאה דורש, ואתה נאה דורש ואין נאה מקיים! [בן עזאי לא הקים משפחה].

אמר להן בן עזאי: ומה אעשה, שנפשי חשקה בתורה, אפשר לעולם שיתקיים על ידי אחרים. [יבמות ס"ג ע"ב]

יש לחץ חברתי נורא על בן עזאי, מפאת הכרעתו שלא להקים משפחה. הוא עומד על דעתו, ועדיין לא קם הסופר שיתאר את עולמו המורכב והכואב. ואולי... כן קם. קראו נא את התיאור הבא של קפקא, הוא מתאים - לדעתי - למתחולל בלבו של בן עזאי.

גורלו המר של הרווק

רע מאוד, כמדומה, להישאר רווק, לבקש שיזמינו אותך, זקן המתאמץ לשמור על כבודו, כשאתה רוצה לבלות ערב בחברת אנשים. להיות חולה ושבועות שלמים להתבונן מהפינה שמיטתך עומדת בה בחדר הריק, להיפרד תמיד לפני שער הבית, אף פעם לא להידחק לצד אשתך במעלה המדרגות, לגור בחדר שכל דלתותיו הצדדיות פונות אל דירות זרות, לשאת ביד אחת את ארוחת הערב שלך הביתה, להיות חייב להתפעל מילדי אחרים בלי שתהיה לך הזכות לחזור ולומר שוב ושוב: 'לי אין ילדים,' לסגל לך את ההופעה וההליכות של רווק או שניים הזכורים לך מימי נעוריך.

ככה זה יהיה, אלא שבמציאות תעמוד שם אתה עצמך היום ובימים הבאים, בגופך ובראשך ממש, כלומר גם במצחך, שתוכל לחבוט בו בידיך.

בני גד ובני ראובן הלכו נגד הזרם בהחלטתם להישאר בעבר הירדן. הם כן היו חלק מהזרם בכך שהיו בעלי משפחות. הם הקדימו את עבודתם למשפחתם, ומשה תיקן את הכרעתם הערכית. אך מה יהא על בן עזאי, זה שנפשו חשקה בתורה או בתחום אחר, או זה שנכפה עליו שלא יהיו לו ילדים. איך ננהל את חיינו כשמהצד האחד אנחנו מכריעים הכרעות ערכיות, ומהצד השני מאפשרים לאלה שבחרו אחרת או נכפו לחיות אחרת - לחיות חיים מלאים ומאושרים?