על הגבול [פרשת כי תצא]

 

על הגבול [פרשת כי תצא]

 

במהלך מקבץ המצוות בפרשת כי תצא, מופיעה ה'חבילה' הבאה:

 

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ, וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ, כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.

לֹא תִזְרַע כַּרְמְךָ כִּלְאָיִם, פֶּן תִּקְדַּשׁ הַמְלֵאָה הַזֶּרַע אֲשֶׁר תִּזְרָע וּתְבוּאַת הַכָּרֶם.

לֹא תַחֲרֹשׁ בְּשׁוֹר וּבַחֲמֹר יַחְדָּו.

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז - צֶמֶר וּפִשְׁתִּים - יַחְדָּו.

גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ, אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ. [דברים כ"ב ח' - י"ב]

 

התבוננות בקבוצת המצוות מורה: המצווה הראשונה יוצרת גבול לגג הבית, האחרונה - מסמנת את גבול הבגד. שלוש המצוות שבתווך - כלאי הכרם, כלאי בהמה חורשת, כלאי הבגד - עוסקות בסדר, בהבחנה בין המינים ואיסור הבלבול ביניהם. זה גם סוג של גבול.

מושג הגבול מעסיק אותי רבות, כתבתי עליו כמה פעמים. עתה, אל מול קבוצת המצוות האלה, ניעורות עוד מחשבות ותובנות. האנטי תזה לגבול, הוא הכאוס. בלשון כתבי הקודש, כאוס הוא תוהו ובוהו. כל מעשה הבריאה מורכב מהיצירה ומההבדלה, בין אור לחושך בין מים לשמים. לאחר מכן - בין טוב לרע. השמירה על הגבול, היא השמירה על הקיום. כך מורה  משורר תהילים, בעיבוד שלו למעשה הבריאה:

 

יָסַד אֶרֶץ עַל מְכוֹנֶיהָ, בַּל תִּמּוֹט עוֹלָם וָעֶד.

תְּהוֹם כַּלְּבוּשׁ כִּסִּיתוֹ, עַל הָרִים יַעַמְדוּ מָיִם.

מִן גַּעֲרָתְךָ יְנוּסוּן, מִן קוֹל רַעַמְךָ יֵחָפֵזוּן.

יַעֲלוּ הָרִים יֵרְדוּ בְקָעוֹת, אֶל מְקוֹם זֶה יָסַדְתָּ לָהֶם.

גְּבוּל שַׂמְתָּ בַּל יַעֲבֹרוּן, בַּל יְשׁוּבוּן לְכַסּוֹת הָאָרֶץ. [תהילים ק"ד ה' - ט']

 

לאחר מעשה היצירה, יש אימה המרחפת באוויר. המים עלולים לטשטש למחוק ולעבור את הגבול, הארץ תשוב לתוהו ולבוהו. זה מה שקרה במבול, כמעט הכל נחרב.

המפעל של סוקרטס, היה המצאת ההגדרה. הוא הבחין שהאדם הוא יצור מדבר, כלי הדיבור הן המילים. אבל המילים הן מטושטשות, עד שלא תעבורנה בכור התבונה המבהירה ומחדדת את גדרות ההגדרה. אני מדבר על אומץ? אבל מה מבחין בין אומץ לפזיזות? מה בתוך גבול ההגדרה, ומה מחוץ לה?

זה גם היה הפרויקט של החכמים. הם לקחו מושגים מכתבי הקודש, והתעקשו לשים להן גבול מדויק. מה כלול בהגדרת סוכה, ומה מחוץ לגבול. והדופן, המחיצה - אף הן מילים שצריכות להיהפך להגדרות מדויקות. לא מתוך קטנוניות ודווקאיות, אלא מתוך מחשבה גדולה על חשיבותו של הגבול.

חכמים התבוננו בשאלה המציאה. אדם מוצא גוזל על הקרקע. אולי הוא נפל משובך סמוך, אולי לא. אם הוא נפל מהשובך - הוא שייך לבעל השובך, אם לא - הוא שייך למוצא. הם קבעו גבול: עד עשרים וחמש אמה הגוזל שייך לבעל השובך, מעבר לכך - למוצא. קם רבי ירמיה בבית המדרש ושאל: 'ומה יקרה אם רגלו האחת בתוך עשרים וחמש אמה, והשנייה מחוץ להן?' על כך, הוציאו את רבי ירמיה מבית המדרש. מדוע? האם מפני שהוא דווקאי, מעצבן? השופט משה זילברג בספרו החשוב 'כך דרכו של תלמוד', מורה כי לא זאת היתה הסיבה. רבי ירמיה ערער על שיטת הגבול. הוא טען שאין לשרטט גבול מדויק, אלא גבול מטושטש - כזה כאילו בערך. זאת טענה חזקה. הוא טוען שהיא הרבה יותר ריאלית. אבל חכמים אחזו בשיטת הגבול. הם חשבו שקביעת גבול מדויק חשובה לאדם. לא מפני שהיא מכוונת בדווקא לאמת, אלא מפני שהיא עושה סדר. מי שמערער על שיטת בית המדרש, אין לו מקום בבית המדרש. זה המועדון, מועדון אנשי הגבול.

מעניין מה היתה הסיבה שהחזירו את רבי ירמיה לבית המדרש. לא מכיוון שחזר בו, לא מכיוון שהפך לחסיד של גבולות. הגיעה אליו שאלה והוא כתב בתשובה:  'אני איני כדיי שאתם שלחתם לי, אלא כך דעת תלמידכם נוטה...'  [בבא בתרא קס"ה ע"ב]. חכמים חשבו, מי שאין לו גבול הופך להיות גאוותן ושחצן. איש הגבול, הוא גם עניו וצנוע. כשראו ששב רבי ירמיה אל מידת הענווה, שיערו ששוב יש לו גבול והוא יכול לחזור לבית המדרש.

המשוררת וסילבה שימבורסקה, מתבוננת באופן מקורי - כדרכה - על הגבול:

 

 

עננים

 

בתיאור של עננים

יהיה עלי למהר מאוד -

שבריר שנייה

וכבר הם לא כשהיו, מתחילים להשתנות.

 

טבעם -

לעולם לא להשתנות,

בצורה, בגוון, בתנוחה, במערך.

 

פטורים לחלוטין ממשא הזיכרון,

נישאים בקלות מעל לעובדות.

 

איזה מן עדים אלה לעולם -

מתפזרים תכף ומיד לכל העברים.

 

בהשוואה לעננים

דומה כי החיים איתנים,

כמו יציבים, כמעט נצחיים.

 

לעומת העננים

אפילו אבן נראית כאח

שניתן לסמוך עליו,

ואילו הם, מה נאמר, בני דודים רחוקים,

קלי דעת.

 

יתקיימו להם בני האדם, אם רצונם בכך,

אחר כך מת כל אחד מהם בתורו,

להם, לעננים, לא נוגע כהוא זה

כל המחזה

המוזר הלזה.

 

מעל חייך שנשלמו

וחיי שטרם נשלמו,

הם צועדים בסך ובהדר, כדרכם מאז.

 

לא חייבים איתנו למות,

לא חייבים להראות על מנת לשוט.

 

העננים הם קיום ללא גבולות. הם גם עוברים מעל לעובדות מבלי להתחשב בגבולות שלהן, והם גם משתנים בעצמם כל הזמן. אין גבולות לעצמי שלהם, אין להם אפילו משא של זיכרון. חשוב שתהיה גם נקודת קיום כזאת, לראות את המציאות גם מנקודת מבט ללא גבול, ללא זהות קבועה. אבל הבחירה של מקורות היהדות היא בדרך הגבולות. לשים גבול לגג - כדי שהאחר לא ייפול ולא ייפגע. לשמור על הגבול בין המינים, על הזהות. לשים גבולות לבגד, הם הגדילים, הציצית שהיא לזיכרון...

 

 

 

על הכישלון, פרשת שופטים.

 

על הכישלון [פרשת שופטים]

 

בפרשת שופטים, מופיעה פרשת הכוהנים:

 

לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן.

וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ.

 

זהו ניסוי דתי בבני אדם, לא ייחודי - כדוגמתו למשל קיים גם בעולם הבודהיסטי. הקבוצה המקדישה את עצמה לעבודת האלוהים, מודרת מהגשמי. היא מחוברת לאלוהים, ועלי אדמות ניזונה מקבוצות אחרות בקהילה. זה הבסיס לכל מערך מתנות העניים וערי הלוויים הפזורות בנחלות האחרות.

כתבתי ניסוי בבני אדם - מפני ששלילת הצרכים הבסיסיים של האדם - מקום וכסף, מערערת את יסודות קיומו. היא מאפשרת - לכאורה - בניית קיום אחר, רוחני. המיוחד בכתבי הקודש, שהם אינם מחפים על כך שהניסוי הזה כשל. הנביא ישעיהו מורה:

 

לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם?! יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.

כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם?! רְמֹס חֲצֵרָי.

לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל, אָוֶן וַעֲצָרָה.

חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.

וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם, גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ.                     [ישעיהו א' י"א - ט"ו]

 

מדברי ישעיהו אפשר להבין, שהמיזם כשל מפאת הפער בין עבודת הקורבנות ובין ידי העם המלאות בדם. זה כישלון, אבל לא של הכהנים אלא של העם. אבל הנביא מלאכי מוסיף ומורה - גם מבחינת הכוהנים, הכישלון חרוץ:

 

בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו. וְאִם אָב אָנִי, אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי, אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם, הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ?!

מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ? בֶּאֱמָרְכֶם: שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא.

וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ - אֵין רָע, וְכִי תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה - אֵין רָע. הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ, אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ, אָמַר ה' צְבָאוֹת. [מלאכי א' ו' - ח']

 

אפשר לחשוב שהכישלון אינו מהותי, אלא נובע מכך שהמיזם נמשך זמן רב מידי עד שהסתאב. אפשר לחשוב - וכך אני חושב - שהוא מיסודו עומד לכישלון. לא נכון ולבא בריא שאדם או קבוצה תעבוד ללא שכר מסודר, ללא אפשרות לנחלה משל עצמה. הגדולה של כתבי הקודש, היא היכולת להודות בכישלון ולפרוש אותו בגלוי. רק כך התאפשרה מהפכת החכמים שהחליפה את בית המקדש בבית המדרש, את הכהן - בחכם.

אחת הרעות החולות שגרמה להסתאבות מיזם החכמים, היא בניית חלק מההולכים בדרכם את זהות החכמים במקביל לזהות בני לוי - הכוהנים והלוויים. כך כותב הרמב"ם בסוף הלכות שמיטה ויובל:

 

כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען...

ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים... לפיכך הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן, אלא הם חיל השם...

 

ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק לו כמו שזכה לכהנים ללוים...

 

על בסיס זה נבנתה האידיאולוגיה החרדית המורה שלומדי התורה הם הכוהנים והלוויים, ויתר חלקי העם צריכים לדאוג לפרנסתם. אלא שמיזם הכוהנים כשל, ומיזם חכמים שהם כלוויים - גם הוא סופו כישלון.

נחזור לכישלון עצמו, וליכולת המופלאה של כתבי הקודש להכיר בו ולפרוש אותו בפני קוראיהם. מדוע היכולת הזאת כל כך חשובה?

ראשית - ללא אבחון הכישלון, המערכת תוסיף להתנהל באופן מסואב ותיתקע.

שנית - ללא אבחון הכישלון, אי אפשר לחולל שינוי.

שלישית - ללא אבחון הכישלון, אי אפשר להכיר בחלקים הטובים שלא כשלו, המהווים את לוז המערכת שחייב להופיע גם לאחר השינוי.

יוסף חיים ברנר, היה ממבקריה החריפים של היהדות. הרומן האחרון שכתב - 'שכול וכישלון'. יודעי דבר רואים בו נקודת מפנה הסוללת את הדרך לרומן הישראלי החדש. אחרים רואים בו דווקא הרהור שני על הביקורת, וחשיבה על שיבה ליהדות המסורתית. כך מסתיים הרומן:

 

חיים נסתלק לצדדין, והבעה של השתוממות־עונג הראתה בפניו, כשראה שחבורה של בידואים באה לרחוץ בים. בהנפת יד אחת השליכו הללו מעליהם את חלוקיהם וקפצו אל המים, כר' יוסף אחיו, להבדיל, אל המקוה בימי נעוריו, ימי חסידותו. מקפיצתם של הבידואים ניתזו רסיסים על השוכב, והוא שרק בשפתיו לפני עצמו: כלל לא קר להם… דמם– שאני…

הבידואים פרשו את ארבות־ידיהם – והתרחקו התרחקו. “אלה יודעים לשחות!” – התעורר השוכב, שגם הוא לפנים הן ידע לשחות, ישב והביט בכעין קנאה והתבטלות.

 

אבל מיד באה איזו מחשבת לצון אליו והוא התנחם: “במקוה, חֶה־חֶה, לא היו שוחים גם אלה ואפילו בקיץ” – חלפו איזו מלים מתמיהות, מלים אשר אין שחר להן, במוחו המיושן, ואיזה חיוך משונה השתפך על לחייו הצמוקות. אפשר מעין איזו ראיית נקמה קלה התבטאה בעיניו על שיש בעולם מים, מים לא־אדירים, מי־מקוה, ששם אין כוחם של הבידואים גדול מכוח אחיו ומכוחו.

הוא הוסיף להביט מרחוק על הגופים השחרחרים, האמיצים, המוקשים, של הרוחצים – ומחשבות־נחמה משונות התרוצצו בתוכו: בין כה וכה… פטור־נו… דוקא אלה טובעים הרבה, חה־חה… המפחד מפני המים לא יטבע, חה… הנה יוסף, שאינו רוחץ אלא לשם רפואה… הנה הוא, שאינו רוחץ אלא בקיץ וסמוך לחוף… כמוהם אינם טובעים… כמוהם חיים…

ונחת־החיים נזלה, נזלה בקרב היושב. בין כה וכה – – – בהנאה לקח אחד מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, התגרד. ותורן־הספינה היבהב: לא קשה, לא קשה, בקרוב נסע ונלך, במהרה נסע ונלך.

 

הבדואים השוחים בים, מול רבי יוסף ה'שוחה' במקווה. חיות וויטאליות, מול קדושה. בדומה ליחס בין הכוהנים ובין האחרים. הנה כאן, לאחר הבחינה החמורה של הניסיון לחזור אל החיים ולחיות במרחב כמו הבדואים, חוזר רעיון המקווה / הכהונה, שיש בו סולידיות וביטחון. לעומת זאת, זלדה כותבת:

 

לא ארחף בחלל

משולחת רסן

פן יבלע ענן

את הפס הדקיק שבליבי

שמפריד בין טוב לרע.

אין לי קיום

בלי הברקים והקולות

ששמעתי בסיני.        

 

היא מכירה בכאוס הקיומי, בהעדר יכולת לחיות חיים ראויים - לאור הראוי, לאור הטוב, ללא שורש זהותה. אבל השורש הזה עבר זיכוך וזיקוק. לא עוד מקדש, לא עוד כוהנים. בהעדרם מה שנותר הוא התגלות סיני - הקולות והברקים, המהווים מצפן ומצפון למרות קריסת המיזם של כתבי הקודש.

על המונותיאיזם [פרשת ראה]

 

על המונותאיזם [פרשת ראה]

 

בפרשת ראה, ישנה אסופה של ציוויים העוסקים בעבודה זרה. אתמקד בקטע אחד:

 

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם, וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.

וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: 'נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם, וְנָעָבְדֵם'.

לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.

וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.                             [דברים י"ג ב' - ו']

 

האם הנביא נושא אמת? כן ולא. יש גבולות גזרה, בתוכם הוא נושא אמת. אבל אם הוא חורג מהגבולות האלה, מערער על אבני היסוד של הזהות היהודית, מיד דבריו מוגדרים כשקר. במבט ראשון זה נראה כסותר את החשיבה החופשית והביקורתית, אבל יש מבט שני. לודוויג ויטגנשטיין, היה פילוסוף שהפליא לחקור את התודעה האנושית. הנה כך הוא כותב בספרו 'על הוודאות':

 

כל מבחן, כל אישוש והפרכה של איזו הנחה מתרחשים כבר בתוך מערכת. ואין מערכת זו בגדר נקודת מוצא פחות או יותר שרירותית ומפוקפקת לכל טיעוננו, אלא היא שייכת למהותו של מה שאנו מכנים טיעון. המערכת איננה נקודת המוצא: היא יסוד חיותם של הטיעונים.

 

ככה זה בנוי. הברית בין ריבונו של עולם ושל ישראל היא המערכת בתוכה מתרחשת התורה, היא יסוד חיותם של חוקי התורה כולם. לכן ערעור עליהם לא מתקבל. זאת המערכת בה אנחנו פועלים.

יאיר זקוביץ' כתב ספר ששמו 'התנ"ך - מהפכת אלוהים'. הוא מתאר את התנ"ך כספר המתעד כמה וכמה מהפכות. בפרק הראשון הוא דן במהפכה המונותיאיסטית. מנקודת מבטו - לכל מהפכה יש שני פנים: האחד - שונות מכל ההקשר בו היא צמחה. השני - חיבור להקשר ומעבר רציף ממנו אל ייחודה. לדעתו של יאיר, כתבי הקודש מקדישים מאמץ ניכר לקרוע את חוטי ההקשר היכולים לחבר בין האמונה הישראלית לזאת של סביבתה. הסביבה כוללת את עמי כנען. לכן - לדעתו - מספרת התורה כי כנען הוא עם מקולל: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו... בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. [בראשית ט' כ"ה - כ"ו]. כנען ומצרים הם מצאצאי חם, וישראל מובדל מהם - מצאצאי שם. זאת הסיבה לדעתו שאברהם מוצג כמי שמקור משפחתו מחוץ לכנען, ולכן ליצחק נלקחת אישה מחוץ לכנען וכן ליעקב. כל מגע עם בני כנען צופן כאב וחיכוך. כך כשיוצאת דינה לראות בבנות הארץ. מכאן, האיסור הגורף להתחתן עם בנות הארץ, והחובה לנתץ את מזבחותם ומצבותם לשבר ולגדוע את אשריהם ולשרוף את פסליהם. הכלל:

 

סוד הפחד מיושבי כנען הוא בקרבה הגדולה [בניגוד לכתוב ברשימות היוחסין בבראשית], בדמיון הבלתי ניתן להכחשה בין בני ישראל ובין הכנענים, ואף יותר מזה: מוצאם של יסודות רבים בעם ישראל לשבטיו הוא מבני כנען, ונתעורר איפה הכורח לעקור את כנען מליבם. [עמ' 3]

 

בין אם תיאורו של זקוביץ' נכון ובין אם לא, המערכת של התורה היא כזאת: הבידול מהאלילות איננו נתון לשאלה, ואפילו הנבואה לא יכולה לערער אותו. הרמב"ם נותן הסבר מסוג אחר לתופעה. הוא מורה כי האמונה במשה לא התבססה על אותות ומופתים, אלא על כך שהעם ראה שריבונו של עולם דיבר אליו. ומכאן:

 

לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו, ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא, הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר, לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שציוונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו. [הלכות יסודי התורה פרק ח' הלכה ג'].

 

מכל מקום, עולה כאן תובנה החשובה לאדם באשר הוא אדם ביחס לחייו. יש סיפורי יסוד עליהם בנויים חיינו, שאותם אסור ואי אפשר לפתוח. הם גרעין הזהות שלנו, וראוי להשאיר אותם על מכונם. בספרו 'הכלה המשחררת', מספר א. ב. יהושע, על זוג - יוחנן ריבלין ורעייתו חגית. הוא פרופ' להיסטוריה ערבית, היא שופטת. בנם עופר התחתן, ושנה לאחר מכן התגרש. יוחנן נמצא במסע אובססיבי, לנסות ולהבין את פשר הגירושין. חגית מפצירה בו להניח לסיפור. בעת התרחשות הסיפור, אבא של הכלה לשעבר נפטר. יוחנן לוחץ על בנו לשלוח לאשתו לשעבר מכתב תנחומים, בכדי לנער את הסיפור ולנסות למצוא לו פשר. עופר מתרעם וכועס ומטיח באב שבנוסף לכל הוא עושה זאת ללא ידיעת אמא, וסופו להיענש על כך. עונה לו האב:

 

-         אל תדאג לעונש שלי. וגם אל תעשה מיתוס מההורים שלך. אנחנו חברים טובים וקרובים, אבל לא תאומים סיאמיים. אמא היא שופטת, ותפקידה לסלק את העבר בגזר דין סופי, ואילו אני היסטוריון, והעבר הוא בשבילי תמיד מכרה עמוק, לא נדלה, מלא הפתעות ואפשרויות.

-         מכרה? הוא שומע נימה של בוז, לא תמיד העבר מכרה, לפעמים הוא רק מדמנה...

-         גם במדמנה מוצאים הפתעות... [עמ' 162]

 

ייתכן שמהפכת המונותיאיזם העברי היתה מחוברת לתהליכים שהתרחשו בכנען. ייתכן שהדמיון רב על המבדיל. אבל משה הוא שופט ולא היסטוריון. הוא יודע שכדי לעשות סדר בזהות, כדי לבנות חיים על בסיס איתם צריך להתנתק מהמדמנה ולהציב באופן צלול את העולם החדש. מהאלילות חייבים להתנתק, גם אם הסיפור ההיסטורי של הארוס הדתי הוא סבוך מפותל ואחוז.

על הארוס [פרשת עקב]

על הארוס [פרשת עקב]

נאומו של משה סוקר את ההיסטוריה הקרובה של עם ישראל, על מעלותיה ועל מורדותיה. אחד התהומות בהם הוא נוגע, הוא חטא העגל. גם בתיאור המשבר הגדול ביותר בתולדות העם, בונה משה את המציאות באופן אחר מזה המתואר בספרי התורה הקודמים. מי שלומד על חטא העגל מספר שמות, מקבל את התמונה הבאה: משה עלה להר סיני, קיבל מריבונו של עולם את לוחות העדות. הוא שהה שם פרק זמן ארוך, ארבעים יום וארבעים לילה. העם ראה כי בושש משה לרדת, נקהל סביב אהרון. הוא תבע ממנה:

קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ

כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.                                     [שמות ל"ב א']

אהרון נענה לבקשתם, עושה להם עגל מסכה. הוא מכריז על יום חג למחרת, העם חוגג ומקריב עולות ושלמים. לאחר מכן, פונה העם לאכול, ובתום הסעודה קם לצחק. ריבונו של עולם קורא למשה לרדת מההר, 'עמך סר מהדרך, עשה עגל מסכה וזבח לו'. ריבונו של עולם רוצה להשמיד את העם, משה מצליח לפייס אותו. משה יורד מההר, רואה את העגל ואת המחולות, משליך את הלוחות ושובר אותם.

מהתיאור הזה עולה כי ארבעה מרכיבים היו לחטא: יצירת העגל, הזביחה לו, השחוק והמחולות. כל אלה יחד הצטרפו לאורגיה של טירוף חושים, התגובה להם היתה שבירת הלוחות והעונשים שהתגלגלו מהם.

אל מול אלה מופיע התיאור של משה בספר דברים, מה רואה משה כשהוא יורד ושני הלוחות בידו?

וָאֵרֶא

וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם

עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה

סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם. [דברים ט' ט"ז]

אין זבח, אין שחוק, אין מחולות.

מה פשר הפער הזה?

אפשר לומר שמשה מבחין בין עיקר לטפל, הוא בוחר לבודד את החטא הגדול. האיש שחזונו הוא בניית הדת המופשטת, מתמקד בפסל שהורס את החזון. על פי הקריאה הזאת, כל ארבעת המרכיבים פגומים. השחוק - כדברי החכמים - מוציא את האדם מן העולם, המחולות הם התרחשות אקסטטית הפוגעת בתבונה - אותה משה מבליט. הקרבת הזבחים לפסל, מהווה חטא נורא כשהיא לעצמה. כל אלה מושמים בסוגריים, מחוץ להם נותר רק הפסל. בתוך הסוגריים, הם שומרים על ערכם השלילי.

אך אפשר להציע קריאה אחרת. בעיני משה, רק עשיית עגל המסכה היא רוע. עליה הוא מקונן, מטיח את האשמה בעם. אם נשים את עשיית עגל המסכה בסוגריים, ייוותרו שלושה רכיבים שהם כשהם לעצמם - טובים. זביחת הזבח - היא עבודת אלוהים רצויה, בתנאי שתכוון לריבונו של עולם ולא אל העגל. המחול - אף הוא כשלעצמו טוב, הן מרים אחות משה היתה רקדנית:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ

וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם:

'שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה

סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם'. [שמות ט"ו כ' כ"א]

והצחוק, לצחוק יש פנים קסומות. יצחק נקרא על שם צחוק הוריו, היכול אומנם לבטא ציניות וחוסר אמונה אך גם פליאה והשתוממות. הוא יצחק המצחק עם רבקה אשתו - שיאה של אהבה ארוטית. אמנם, גם ישמעאל מצחק, וצחוקו לצנינים בעיני שרה אמו. אבל, ייתכן ששרה לא יכלה להכיל את הארוטיקה הדינמית של בנה. ייתכן ששם הצחוק עבר את המידה, והיה להתפרצות שלילית. זה כוחם של הכוחות הארוטיים הדינמיים הוויטליים של הנפש, הם יכולים להיות שיטה של קדושה ורוממות הרוח, ויכולים להיות התבהמות ופריצת גבולות מסוכנת.

שלמה צמח, חברו מנוער של דוד בן גוריון, כתב ספר מקיף ומעמיק ששמו  'השחוק'. הוא בוחן את הצחוק בכל שלל מופעיו, וסוקר את התייחסות הוגים וחושבים אליו במשך הדורות. כך הוא חותם את ספרו:

אפשר אין דרך שתוליך עד ראשית ראשיתו של הרגש הזה [הצחוק]. ושמא אין רשות לעשותו יצר, שמשו של הקיום, דוגמת שאר היצרים, ולבקש תועלתו הברורה בימים קדמונים. אבל אין ספק שהוא נאמן ביתו של האדם ובן לווייתו בתחומי העשייה, שאינה אלא התנגשות שאין לה סוף בין טבע לאדם. הגלגולים והחליפות שעברו על כל עשייה אנושית, עברו גם על השחוק. תחילתו תועלת, וסופו תכלית לעצמה.

על פי הקריאה הזאת, עולה דמות אחרת של משה. דמות ויטאלית - אולי מתגלה גם באישה הכושית שלקח, למגינת לב משפחתו. שאוהבת צחוק וריקוד אבל דבקה באידיאה החדשה - אלוהים שהוא אחר ביחס לעולם, מופשט מבלי יכולת לשקפו בפסל. זאת דמות מורכבת יותר, מעניינת יותר. אפשר לחוש בנפשו המורכבת של משה, דרך שירו של צ'סלב מילוש:

השתעשעתי בימים ובלילות עם בנות גילי,

וכעת חרדה אני עד מאוד.

ארמון אדוני כה רם הוא, לבי ירעד בחשבי לעלות במדרגותיו.

אבל חייבת אני להכניע את הבושה, אם באהבתו רוצה אני.

את ליבי חייבת אני להפקיד ביד אהובי. חייבת אני להשליך את

המלבושים ולצאת לקראתו בכל גופי. תהיינה עיני כנרות

בעבודת הקודש.

כביר אומר: האוהב הוא יבין. אם לא תשתוקקי אל אהובך,

לחינם תעדי גופך, לחינם תשחירי ריסייך.

מתוך המחול והצחוק, מתוך השעשוע, אפשר לעלות אל ריבונו של האחר. עגל המסכה יוצר חומה בין ישראל לאביהם שבשמים, אותה אי אפשר להבקיע.