על המונותיאיזם [פרשת ראה]

 

על המונותאיזם [פרשת ראה]

 

בפרשת ראה, ישנה אסופה של ציוויים העוסקים בעבודה זרה. אתמקד בקטע אחד:

 

כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם, וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.

וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר: 'נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם, וְנָעָבְדֵם'.

לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא, כִּי מְנַסֶּה ה' אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם, לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

אַחֲרֵי ה' אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְוֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.

וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת, כִּי דִבֶּר סָרָה עַל ה' אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.                             [דברים י"ג ב' - ו']

 

האם הנביא נושא אמת? כן ולא. יש גבולות גזרה, בתוכם הוא נושא אמת. אבל אם הוא חורג מהגבולות האלה, מערער על אבני היסוד של הזהות היהודית, מיד דבריו מוגדרים כשקר. במבט ראשון זה נראה כסותר את החשיבה החופשית והביקורתית, אבל יש מבט שני. לודוויג ויטגנשטיין, היה פילוסוף שהפליא לחקור את התודעה האנושית. הנה כך הוא כותב בספרו 'על הוודאות':

 

כל מבחן, כל אישוש והפרכה של איזו הנחה מתרחשים כבר בתוך מערכת. ואין מערכת זו בגדר נקודת מוצא פחות או יותר שרירותית ומפוקפקת לכל טיעוננו, אלא היא שייכת למהותו של מה שאנו מכנים טיעון. המערכת איננה נקודת המוצא: היא יסוד חיותם של הטיעונים.

 

ככה זה בנוי. הברית בין ריבונו של עולם ושל ישראל היא המערכת בתוכה מתרחשת התורה, היא יסוד חיותם של חוקי התורה כולם. לכן ערעור עליהם לא מתקבל. זאת המערכת בה אנחנו פועלים.

יאיר זקוביץ' כתב ספר ששמו 'התנ"ך - מהפכת אלוהים'. הוא מתאר את התנ"ך כספר המתעד כמה וכמה מהפכות. בפרק הראשון הוא דן במהפכה המונותיאיסטית. מנקודת מבטו - לכל מהפכה יש שני פנים: האחד - שונות מכל ההקשר בו היא צמחה. השני - חיבור להקשר ומעבר רציף ממנו אל ייחודה. לדעתו של יאיר, כתבי הקודש מקדישים מאמץ ניכר לקרוע את חוטי ההקשר היכולים לחבר בין האמונה הישראלית לזאת של סביבתה. הסביבה כוללת את עמי כנען. לכן - לדעתו - מספרת התורה כי כנען הוא עם מקולל: אָרוּר כְּנָעַן, עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו... בָּרוּךְ ה' אֱלֹהֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ. [בראשית ט' כ"ה - כ"ו]. כנען ומצרים הם מצאצאי חם, וישראל מובדל מהם - מצאצאי שם. זאת הסיבה לדעתו שאברהם מוצג כמי שמקור משפחתו מחוץ לכנען, ולכן ליצחק נלקחת אישה מחוץ לכנען וכן ליעקב. כל מגע עם בני כנען צופן כאב וחיכוך. כך כשיוצאת דינה לראות בבנות הארץ. מכאן, האיסור הגורף להתחתן עם בנות הארץ, והחובה לנתץ את מזבחותם ומצבותם לשבר ולגדוע את אשריהם ולשרוף את פסליהם. הכלל:

 

סוד הפחד מיושבי כנען הוא בקרבה הגדולה [בניגוד לכתוב ברשימות היוחסין בבראשית], בדמיון הבלתי ניתן להכחשה בין בני ישראל ובין הכנענים, ואף יותר מזה: מוצאם של יסודות רבים בעם ישראל לשבטיו הוא מבני כנען, ונתעורר איפה הכורח לעקור את כנען מליבם. [עמ' 3]

 

בין אם תיאורו של זקוביץ' נכון ובין אם לא, המערכת של התורה היא כזאת: הבידול מהאלילות איננו נתון לשאלה, ואפילו הנבואה לא יכולה לערער אותו. הרמב"ם נותן הסבר מסוג אחר לתופעה. הוא מורה כי האמונה במשה לא התבססה על אותות ומופתים, אלא על כך שהעם ראה שריבונו של עולם דיבר אליו. ומכאן:

 

לפיכך אם עמד הנביא ועשה אותות ומופתים גדולים ובקש להכחיש נבואתו של משה רבינו אין שומעין לו, ואנו יודעין בבאור שאותן האותות בלט וכשוף הן, לפי שנבואת משה רבינו אינה על פי האותות כדי שנערוך אותות זה לאותות זה, אלא בעינינו ראינוה ובאזנינו שמענוה כמו ששמע הוא, הא למה הדבר דומה לעדים שהעידו לאדם על דבר שראה בעיניו שאינו כמו שראה שאינו שומע להן אלא יודע בודאי שהן עדי שקר, לפיכך אמרה תורה שאם בא האות והמופת לא תשמע אל דברי הנביא ההוא, שהרי זה בא אליך באות ומופת להכחיש מה שראית בעיניך והואיל ואין אנו מאמינים במופת אלא מפני המצות שציוונו משה היאך נקבל מאות זה שבא להכחיש נבואתו של משה שראינו וששמענו. [הלכות יסודי התורה פרק ח' הלכה ג'].

 

מכל מקום, עולה כאן תובנה החשובה לאדם באשר הוא אדם ביחס לחייו. יש סיפורי יסוד עליהם בנויים חיינו, שאותם אסור ואי אפשר לפתוח. הם גרעין הזהות שלנו, וראוי להשאיר אותם על מכונם. בספרו 'הכלה המשחררת', מספר א. ב. יהושע, על זוג - יוחנן ריבלין ורעייתו חגית. הוא פרופ' להיסטוריה ערבית, היא שופטת. בנם עופר התחתן, ושנה לאחר מכן התגרש. יוחנן נמצא במסע אובססיבי, לנסות ולהבין את פשר הגירושין. חגית מפצירה בו להניח לסיפור. בעת התרחשות הסיפור, אבא של הכלה לשעבר נפטר. יוחנן לוחץ על בנו לשלוח לאשתו לשעבר מכתב תנחומים, בכדי לנער את הסיפור ולנסות למצוא לו פשר. עופר מתרעם וכועס ומטיח באב שבנוסף לכל הוא עושה זאת ללא ידיעת אמא, וסופו להיענש על כך. עונה לו האב:

 

-         אל תדאג לעונש שלי. וגם אל תעשה מיתוס מההורים שלך. אנחנו חברים טובים וקרובים, אבל לא תאומים סיאמיים. אמא היא שופטת, ותפקידה לסלק את העבר בגזר דין סופי, ואילו אני היסטוריון, והעבר הוא בשבילי תמיד מכרה עמוק, לא נדלה, מלא הפתעות ואפשרויות.

-         מכרה? הוא שומע נימה של בוז, לא תמיד העבר מכרה, לפעמים הוא רק מדמנה...

-         גם במדמנה מוצאים הפתעות... [עמ' 162]

 

ייתכן שמהפכת המונותיאיזם העברי היתה מחוברת לתהליכים שהתרחשו בכנען. ייתכן שהדמיון רב על המבדיל. אבל משה הוא שופט ולא היסטוריון. הוא יודע שכדי לעשות סדר בזהות, כדי לבנות חיים על בסיס איתם צריך להתנתק מהמדמנה ולהציב באופן צלול את העולם החדש. מהאלילות חייבים להתנתק, גם אם הסיפור ההיסטורי של הארוס הדתי הוא סבוך מפותל ואחוז.