על הארוס [פרשת עקב]

על הארוס [פרשת עקב]

נאומו של משה סוקר את ההיסטוריה הקרובה של עם ישראל, על מעלותיה ועל מורדותיה. אחד התהומות בהם הוא נוגע, הוא חטא העגל. גם בתיאור המשבר הגדול ביותר בתולדות העם, בונה משה את המציאות באופן אחר מזה המתואר בספרי התורה הקודמים. מי שלומד על חטא העגל מספר שמות, מקבל את התמונה הבאה: משה עלה להר סיני, קיבל מריבונו של עולם את לוחות העדות. הוא שהה שם פרק זמן ארוך, ארבעים יום וארבעים לילה. העם ראה כי בושש משה לרדת, נקהל סביב אהרון. הוא תבע ממנה:

קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ

כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם

לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ.                                     [שמות ל"ב א']

אהרון נענה לבקשתם, עושה להם עגל מסכה. הוא מכריז על יום חג למחרת, העם חוגג ומקריב עולות ושלמים. לאחר מכן, פונה העם לאכול, ובתום הסעודה קם לצחק. ריבונו של עולם קורא למשה לרדת מההר, 'עמך סר מהדרך, עשה עגל מסכה וזבח לו'. ריבונו של עולם רוצה להשמיד את העם, משה מצליח לפייס אותו. משה יורד מההר, רואה את העגל ואת המחולות, משליך את הלוחות ושובר אותם.

מהתיאור הזה עולה כי ארבעה מרכיבים היו לחטא: יצירת העגל, הזביחה לו, השחוק והמחולות. כל אלה יחד הצטרפו לאורגיה של טירוף חושים, התגובה להם היתה שבירת הלוחות והעונשים שהתגלגלו מהם.

אל מול אלה מופיע התיאור של משה בספר דברים, מה רואה משה כשהוא יורד ושני הלוחות בידו?

וָאֵרֶא

וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱלֹהֵיכֶם

עֲשִׂיתֶם לָכֶם עֵגֶל מַסֵּכָה

סַרְתֶּם מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶתְכֶם. [דברים ט' ט"ז]

אין זבח, אין שחוק, אין מחולות.

מה פשר הפער הזה?

אפשר לומר שמשה מבחין בין עיקר לטפל, הוא בוחר לבודד את החטא הגדול. האיש שחזונו הוא בניית הדת המופשטת, מתמקד בפסל שהורס את החזון. על פי הקריאה הזאת, כל ארבעת המרכיבים פגומים. השחוק - כדברי החכמים - מוציא את האדם מן העולם, המחולות הם התרחשות אקסטטית הפוגעת בתבונה - אותה משה מבליט. הקרבת הזבחים לפסל, מהווה חטא נורא כשהיא לעצמה. כל אלה מושמים בסוגריים, מחוץ להם נותר רק הפסל. בתוך הסוגריים, הם שומרים על ערכם השלילי.

אך אפשר להציע קריאה אחרת. בעיני משה, רק עשיית עגל המסכה היא רוע. עליה הוא מקונן, מטיח את האשמה בעם. אם נשים את עשיית עגל המסכה בסוגריים, ייוותרו שלושה רכיבים שהם כשהם לעצמם - טובים. זביחת הזבח - היא עבודת אלוהים רצויה, בתנאי שתכוון לריבונו של עולם ולא אל העגל. המחול - אף הוא כשלעצמו טוב, הן מרים אחות משה היתה רקדנית:

וַתִּקַּח מִרְיָם הַנְּבִיאָה אֲחוֹת אַהֲרֹן אֶת הַתֹּף בְּיָדָהּ

וַתֵּצֶאןָ כָל הַנָּשִׁים אַחֲרֶיהָ בְּתֻפִּים וּבִמְחֹלֹת.

וַתַּעַן לָהֶם מִרְיָם:

'שִׁירוּ לַה' כִּי גָאֹה גָּאָה

סוּס וְרֹכְבוֹ רָמָה בַיָּם'. [שמות ט"ו כ' כ"א]

והצחוק, לצחוק יש פנים קסומות. יצחק נקרא על שם צחוק הוריו, היכול אומנם לבטא ציניות וחוסר אמונה אך גם פליאה והשתוממות. הוא יצחק המצחק עם רבקה אשתו - שיאה של אהבה ארוטית. אמנם, גם ישמעאל מצחק, וצחוקו לצנינים בעיני שרה אמו. אבל, ייתכן ששרה לא יכלה להכיל את הארוטיקה הדינמית של בנה. ייתכן ששם הצחוק עבר את המידה, והיה להתפרצות שלילית. זה כוחם של הכוחות הארוטיים הדינמיים הוויטליים של הנפש, הם יכולים להיות שיטה של קדושה ורוממות הרוח, ויכולים להיות התבהמות ופריצת גבולות מסוכנת.

שלמה צמח, חברו מנוער של דוד בן גוריון, כתב ספר מקיף ומעמיק ששמו  'השחוק'. הוא בוחן את הצחוק בכל שלל מופעיו, וסוקר את התייחסות הוגים וחושבים אליו במשך הדורות. כך הוא חותם את ספרו:

אפשר אין דרך שתוליך עד ראשית ראשיתו של הרגש הזה [הצחוק]. ושמא אין רשות לעשותו יצר, שמשו של הקיום, דוגמת שאר היצרים, ולבקש תועלתו הברורה בימים קדמונים. אבל אין ספק שהוא נאמן ביתו של האדם ובן לווייתו בתחומי העשייה, שאינה אלא התנגשות שאין לה סוף בין טבע לאדם. הגלגולים והחליפות שעברו על כל עשייה אנושית, עברו גם על השחוק. תחילתו תועלת, וסופו תכלית לעצמה.

על פי הקריאה הזאת, עולה דמות אחרת של משה. דמות ויטאלית - אולי מתגלה גם באישה הכושית שלקח, למגינת לב משפחתו. שאוהבת צחוק וריקוד אבל דבקה באידיאה החדשה - אלוהים שהוא אחר ביחס לעולם, מופשט מבלי יכולת לשקפו בפסל. זאת דמות מורכבת יותר, מעניינת יותר. אפשר לחוש בנפשו המורכבת של משה, דרך שירו של צ'סלב מילוש:

השתעשעתי בימים ובלילות עם בנות גילי,

וכעת חרדה אני עד מאוד.

ארמון אדוני כה רם הוא, לבי ירעד בחשבי לעלות במדרגותיו.

אבל חייבת אני להכניע את הבושה, אם באהבתו רוצה אני.

את ליבי חייבת אני להפקיד ביד אהובי. חייבת אני להשליך את

המלבושים ולצאת לקראתו בכל גופי. תהיינה עיני כנרות

בעבודת הקודש.

כביר אומר: האוהב הוא יבין. אם לא תשתוקקי אל אהובך,

לחינם תעדי גופך, לחינם תשחירי ריסייך.

מתוך המחול והצחוק, מתוך השעשוע, אפשר לעלות אל ריבונו של האחר. עגל המסכה יוצר חומה בין ישראל לאביהם שבשמים, אותה אי אפשר להבקיע.