על
הכישלון [פרשת שופטים]
בפרשת
שופטים, מופיעה פרשת הכוהנים:
לֹא יִהְיֶה לַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם כָּל שֵׁבֶט לֵוִי
חֵלֶק וְנַחֲלָה עִם יִשְׂרָאֵל, אִשֵּׁי ה' וְנַחֲלָתוֹ יֹאכֵלוּן.
וְנַחֲלָה לֹא יִהְיֶה לּוֹ בְּקֶרֶב אֶחָיו, ה' הוּא
נַחֲלָתוֹ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר לוֹ.
זהו
ניסוי דתי בבני אדם, לא ייחודי - כדוגמתו למשל קיים גם בעולם הבודהיסטי. הקבוצה
המקדישה את עצמה לעבודת האלוהים, מודרת מהגשמי. היא מחוברת לאלוהים, ועלי אדמות
ניזונה מקבוצות אחרות בקהילה. זה הבסיס לכל מערך מתנות העניים וערי הלוויים
הפזורות בנחלות האחרות.
כתבתי
ניסוי בבני אדם - מפני ששלילת הצרכים הבסיסיים של האדם - מקום וכסף, מערערת את
יסודות קיומו. היא מאפשרת - לכאורה - בניית קיום אחר, רוחני. המיוחד בכתבי הקודש,
שהם אינם מחפים על כך שהניסוי הזה כשל. הנביא ישעיהו מורה:
לָמָּה לִּי רֹב זִבְחֵיכֶם?! יֹאמַר ה', שָׂבַעְתִּי
עֹלוֹת אֵילִים וְחֵלֶב מְרִיאִים וְדַם פָּרִים וּכְבָשִׂים וְעַתּוּדִים לֹא חָפָצְתִּי.
כִּי תָבֹאוּ לֵרָאוֹת פָּנָי, מִי בִקֵּשׁ זֹאת מִיֶּדְכֶם?!
רְמֹס חֲצֵרָי.
לֹא תוֹסִיפוּ הָבִיא מִנְחַת שָׁוְא, קְטֹרֶת תּוֹעֵבָה
הִיא לִי, חֹדֶשׁ וְשַׁבָּת קְרֹא מִקְרָא, לֹא אוּכַל, אָוֶן וַעֲצָרָה.
חָדְשֵׁיכֶם וּמוֹעֲדֵיכֶם שָׂנְאָה נַפְשִׁי, הָיוּ
עָלַי לָטֹרַח, נִלְאֵיתִי נְשֹׂא.
וּבְפָרִשְׂכֶם כַּפֵּיכֶם אַעְלִים עֵינַי מִכֶּם,
גַּם כִּי תַרְבּוּ תְפִלָּה אֵינֶנִּי שֹׁמֵעַ, יְדֵיכֶם דָּמִים מָלֵאוּ. [ישעיהו א' י"א - ט"ו]
מדברי
ישעיהו אפשר להבין, שהמיזם כשל מפאת הפער בין עבודת הקורבנות ובין ידי העם המלאות
בדם. זה כישלון, אבל לא של הכהנים אלא של העם. אבל הנביא מלאכי מוסיף ומורה - גם
מבחינת הכוהנים, הכישלון חרוץ:
בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו. וְאִם אָב אָנִי,
אַיֵּה כְבוֹדִי? וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי, אַיֵּה מוֹרָאִי? אָמַר ה' צְבָאוֹת לָכֶם,
הַכֹּהֲנִים בּוֹזֵי שְׁמִי. וַאֲמַרְתֶּם: בַּמֶּה בָזִינוּ אֶת שְׁמֶךָ?!
מַגִּישִׁים עַל מִזְבְּחִי לֶחֶם מְגֹאָל. וַאֲמַרְתֶּם:
בַּמֶּה גֵאַלְנוּךָ? בֶּאֱמָרְכֶם: שֻׁלְחַן ה' נִבְזֶה הוּא.
וְכִי תַגִּשׁוּן עִוֵּר לִזְבֹּחַ - אֵין רָע, וְכִי
תַגִּישׁוּ פִּסֵּחַ וְחֹלֶה - אֵין רָע. הַקְרִיבֵהוּ נָא לְפֶחָתֶךָ הֲיִרְצְךָ,
אוֹ הֲיִשָּׂא פָנֶיךָ, אָמַר ה' צְבָאוֹת. [מלאכי א' ו' - ח']
אפשר
לחשוב שהכישלון אינו מהותי, אלא נובע מכך שהמיזם נמשך זמן רב מידי עד שהסתאב. אפשר
לחשוב - וכך אני חושב - שהוא מיסודו עומד לכישלון. לא נכון ולבא בריא שאדם או
קבוצה תעבוד ללא שכר מסודר, ללא אפשרות לנחלה משל עצמה. הגדולה של כתבי הקודש, היא
היכולת להודות בכישלון ולפרוש אותו בגלוי. רק כך התאפשרה מהפכת החכמים שהחליפה את
בית המקדש בבית המדרש, את הכהן - בחכם.
אחת
הרעות החולות שגרמה להסתאבות מיזם החכמים, היא בניית חלק מההולכים בדרכם את זהות
החכמים במקביל לזהות בני לוי - הכוהנים והלוויים. כך כותב הרמב"ם בסוף הלכות
שמיטה ויובל:
כל שבט לוי מוזהרין שלא ינחלו בארץ כנען...
ולמה לא זכה לוי בנחלת ארץ ישראל ובביזתה עם אחיו
מפני שהובדל לעבוד את ה' לשרתו ולהורות דרכיו הישרים ומשפטיו הצדיקים לרבים... לפיכך
הובדלו מדרכי העולם לא עורכין מלחמה כשאר ישראל ולא נוחלין ולא זוכין לעצמן בכח גופן,
אלא הם חיל השם...
ולא שבט לוי בלבד אלא כל איש ואיש מכל באי העולם אשר
נדבה רוחו אותו והבינו מדעו להבדל לעמוד לפני יי לשרתו ולעובדו לדעה את יי והלך ישר
כמו שעשהו האלהים ופרק מעל צוארו עול החשבונות הרבים אשר בקשו בני האדם הרי זה נתקדש
קדש קדשים ויהיה ה' חלקו ונחלתו לעולם ולעולמי עולמים ויזכה לו בעולם הזה דבר המספיק
לו כמו שזכה לכהנים ללוים...
על
בסיס זה נבנתה האידיאולוגיה החרדית המורה שלומדי התורה הם הכוהנים והלוויים, ויתר
חלקי העם צריכים לדאוג לפרנסתם. אלא שמיזם הכוהנים כשל, ומיזם חכמים שהם כלוויים -
גם הוא סופו כישלון.
נחזור
לכישלון עצמו, וליכולת המופלאה של כתבי הקודש להכיר בו ולפרוש אותו בפני קוראיהם.
מדוע היכולת הזאת כל כך חשובה?
ראשית
- ללא אבחון הכישלון, המערכת תוסיף להתנהל באופן מסואב ותיתקע.
שנית
- ללא אבחון הכישלון, אי אפשר לחולל שינוי.
שלישית
- ללא אבחון הכישלון, אי אפשר להכיר בחלקים הטובים שלא כשלו, המהווים את לוז
המערכת שחייב להופיע גם לאחר השינוי.
יוסף
חיים ברנר, היה ממבקריה החריפים של היהדות. הרומן האחרון שכתב - 'שכול וכישלון'.
יודעי דבר רואים בו נקודת מפנה הסוללת את הדרך לרומן הישראלי החדש. אחרים רואים בו
דווקא הרהור שני על הביקורת, וחשיבה על שיבה ליהדות המסורתית. כך מסתיים הרומן:
חיים נסתלק לצדדין, והבעה של השתוממות־עונג הראתה
בפניו, כשראה שחבורה של בידואים באה לרחוץ בים. בהנפת יד אחת השליכו הללו מעליהם את
חלוקיהם וקפצו אל המים, כר' יוסף אחיו, להבדיל, אל המקוה בימי נעוריו, ימי חסידותו.
מקפיצתם של הבידואים ניתזו רסיסים על השוכב, והוא שרק בשפתיו לפני עצמו: כלל לא קר
להם… דמם– שאני…
הבידואים פרשו את ארבות־ידיהם – והתרחקו התרחקו.
“אלה יודעים לשחות!” – התעורר השוכב, שגם הוא לפנים הן ידע לשחות, ישב והביט בכעין
קנאה והתבטלות.
אבל מיד באה איזו מחשבת לצון אליו והוא התנחם: “במקוה,
חֶה־חֶה, לא היו שוחים גם אלה ואפילו בקיץ” – חלפו איזו מלים מתמיהות, מלים אשר אין
שחר להן, במוחו המיושן, ואיזה חיוך משונה השתפך על לחייו הצמוקות. אפשר מעין איזו ראיית
נקמה קלה התבטאה בעיניו על שיש בעולם מים, מים לא־אדירים, מי־מקוה, ששם אין כוחם של
הבידואים גדול מכוח אחיו ומכוחו.
הוא הוסיף להביט מרחוק על הגופים השחרחרים, האמיצים,
המוקשים, של הרוחצים – ומחשבות־נחמה משונות התרוצצו בתוכו: בין כה וכה… פטור־נו… דוקא
אלה טובעים הרבה, חה־חה… המפחד מפני המים לא יטבע, חה… הנה יוסף, שאינו רוחץ אלא לשם
רפואה… הנה הוא, שאינו רוחץ אלא בקיץ וסמוך לחוף… כמוהם אינם טובעים… כמוהם חיים…
ונחת־החיים נזלה, נזלה בקרב היושב. בין כה וכה –
– – בהנאה לקח אחד מחלוקי האבנים, הכניסו מעל גבו אל תחת כותנתו והתגרד, התגרד. ותורן־הספינה
היבהב: לא קשה, לא קשה, בקרוב נסע ונלך, במהרה נסע ונלך.
הבדואים
השוחים בים, מול רבי יוסף ה'שוחה' במקווה. חיות וויטאליות, מול קדושה. בדומה ליחס
בין הכוהנים ובין האחרים. הנה כאן, לאחר הבחינה החמורה של הניסיון לחזור אל החיים
ולחיות במרחב כמו הבדואים, חוזר רעיון המקווה / הכהונה, שיש בו סולידיות וביטחון.
לעומת זאת, זלדה כותבת:
לא
ארחף בחלל
משולחת
רסן
פן
יבלע ענן
את
הפס הדקיק שבליבי
שמפריד
בין טוב לרע.
אין
לי קיום
בלי
הברקים והקולות
ששמעתי
בסיני.
היא
מכירה בכאוס הקיומי, בהעדר יכולת לחיות חיים ראויים - לאור הראוי, לאור הטוב, ללא
שורש זהותה. אבל השורש הזה עבר זיכוך וזיקוק. לא עוד מקדש, לא עוד כוהנים. בהעדרם
מה שנותר הוא התגלות סיני - הקולות והברקים, המהווים מצפן ומצפון למרות קריסת
המיזם של כתבי הקודש.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה