על
הנחש [פרשת חוקת]
שוב
התלוננו בני ישראל, שוב היכה בהם ריבונו של עולם. הפעם, שלח בהם את הנחשים השרפים.
הוא היכה, והוא הציע ריפוי:
עֲשֵׂה
לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס
וְהָיָה
כָּל הַנָּשׁוּךְ
וְרָאָה
אֹתוֹ
וָחָי.
וַיַּעַשׂ
מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס
וְהָיָה
אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ
וְהִבִּיט
אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת
וָחָי.
[במדבר
כ"א ח' - ט']
הריפוי
על ידי ההתבוננות בנחש הנחושת, מעוררת תהייה ותמיהה הבאה לידי ביטוי בדברי החכמים:
וכי
נחש ממית או נחש מחיה?!
אלא
בזמן
שישראל מסתכלין כלפי מעלה
ומשעבדין
את לבם לאביהן שבשמים
היו
מתרפאים
ואם
לאו
היו
נימוקים.
[ראש
השנה ג' ח']
פתרון
נאה, אבל עד ימי חזקיהו - לא הואיל. על חזקיהו שעשה הישר בעיני ה' מסופר:
הוּא
הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְשִׁבַּר אֶת הַמַּצֵּבֹת וְכָרַת אֶת הָאֲשֵׁרָה
וְכִתַּת
נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה
כִּי
עַד הַיָּמִים הָהֵמָּה הָיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרִים לוֹ
וַיִּקְרָא
לוֹ נְחֻשְׁתָּן.
[מלכים
ב' י"ח ד']
ובכן,
מה היה נחש הנחושת? חפץ ההופך לאביזר קדושה וממנו לעבודה זרה, או אמצעי להזרים את
המחשבה אל עבר השמים? הרשו לי ללכת בדרך אחרת.
רבי
ישראל בעל שם טוב, הבעש"ט, היה חדשן גדול. הרבה חידושים הוא חידש, המצטרפים
למסכת מערכתית אחת. אחד מהחידושים שלו, היה היחס לרע. היחס המקובל בסביבתו לרע,
היה הרחקה. כך נהגו כלפי השבתאים ואחריהם הפרנקיסטים, שנתפסו ככתות רעות.
הבעש"ט ביקר את ההרחקה, והציעה חלופה החותרת למגע וניסיון לתיקון. בכדי
להסביר את הרקע התיאורטי לשינוי שהוא חולל, הוא הציע את משל המראה:
אך מי שרואה שום רע בחברו העניין הוא כמו שמסתכל
במראה. אם פניו מטונפים רואה גם כן במראה כך, ואם פניו נקיים אינו רואה במראה שום
דופי. [מאור עיניים פרשת חוקת]
הרע
אינו האחר, אלא השתקפות של הרע שבי. לכן ההרחקה לא תואיל. אני יכול להרחיק את האחר,
אינני יכול להרחיק את עצמי. לכן הפתרון איננו ההרחקה, אלא התיקון העצמי. הנה,
הדברים בניסוח אחר בשמוע ששמע תלמידו:
שמעתי בשום מורי זכרו לחיי העולם הבא ביאור משנה
'איזהו חכם הלומד מכל אדם, על פי משל המסתכל במראה יודע חסרונו, כך ברואה חסרון
זולתו יודע שיש בו שמץ מנהו. [תולדות יעקב יוסף פרשת פקודי].
נחזור
אל נחש הנחושת. הנחש בכתבי הקודש - החל מהנחש בגן עדן - הוא סמל לרוע. בפרשתנו,
תקפו הנחשים השרפים את בני האדם. עשיית נחש הנחושת וההתבוננות בו, הביאו את
המסתכלים לראות את הנחש האחר המכה אותם. הנחש האחר, הוא השתקפות של הנחש שבתוכם.
כך מתוך ההתבוננות הגיעו לרפלקסיה, למודעות ביחס לרוע שבתוכם המהווה תנאי הכרחי
לאפשרות תיקונו. כך כותבת רחל חלפי בשיר בו היא נותנת פה לנחש שמאלפים אותו:
אני אחד מלהקת הנחשים
בסל הקש של הדחוס של המאלף המחלל.
יום וליל אנחנו כולנו קלועים וסבוכים בקשר בל יינתק.
רע לנו, רע.
אני הנחש
אני היחידי שעדיין
משלם את המס על החטא הקדמון.
כולכם כבר הולכים זקוף רצים
קופצים עפים
רוקדים
ממריאים בקרקס.
מה יש? מה קרה? אתם לא חטאתם בגן ההוא הקדמון?
הסתכלו עלי - רזה עד אין קץ לוחך עפר
לוחך
ראש קטן
לא רואה בלי גפיים בלי יד להחזיק
בלי גפה אחת לרפואה להיאחז בעולם הזה שלכם
ואז בא ההוא עם הצליל
מאלפנו הטוב
הנושף בחליל
ומפיק מקנהו קול המושכנו מעלה
אל עבר הטוב
שפל רוח
שפל רוח כל כך
בליבי המייה עצובה פרה היסטורית
המאלף מחלל מחלל ואני רוקד
מתפתל מחולל
ואני מחולל וקדוש.
עזבו, עזבו את הארס שלי - זה דבר משני.
תנסו להתבונן בי לעומק
ותראו את הנחש הפנימי.
[ספר היצורים עמ' 141]
הנחש
מורה לבני האדם המתבוננים בו, שהם נושאים את הנחש הפנימי בליבם. 'אתם לא חטאתם בגן
ההוא?'. הוא חותר לרע, והמאלף מנסה להוביל אותו אל הטוב. אבל הנחש רוצה להישאר מי
שהוא, ומבקש שבני האדם יראו אותו כך, כהווייתו. אז, כשיראו את הנחש הפנימי, ויבינו
כי הוא תמונת מראה של העצמי שלהם, אז יבוא הריפוי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה