על הסיבה התכליתית [פרשת קורח]

 

על הסיבה התכליתית [פרשת קורח]

 

כמה וכמה כלים, הפעיל משה כנגד המורדים בו. אחד מהם היה מבחן המטות. נשיאי השבטים - כשאהרון מוגדר כנשיא שבט לוי - הניחו את המטות שלהם באוהל מועד. ריבונו של עולם הודיע כי הנשיא הנבחר - מטהו יפרח.

 

וַיְהִי מִמָּחֳרָת

וַיָּבֹא מֹשֶׁה אֶל אֹהֶל הָעֵדוּת

וְהִנֵּה פָּרַח מַטֵּה אַהֲרֹן לְבֵית לֵוִי

וַיֹּצֵא פֶרַח

וַיָּצֵץ צִיץ

וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים.

[במדבר י"ז כ"ג]

 

יותר מאשר הובטח - קוים. לא רק שהמטה פרח, אלא שהוא העלה ציצים ואף פירות - שקדים. בעת ובעונה אחת, שלושה שלבים של פריחת השקד. גם פרח, גם ציץ וגם פרי.

את הפשר לשלושת השלבים כאחת, אתן הפעם - ברשותכם - בדרך הדרש. פריחת המטה, הורתה כי אהרון הוא הנבחר. אבל שלושת השלבים כאחת, מסמנים את הסיבה להיותו מתאים למנהיגות.

אריסטו חקר והבחין בין סוגי הסיבות השונות להיות דבר מה שהוא. אחת הסיבות שגילה היא הסיבה התכליתית. בדרך כלל, הסיבה קיימת לפני התוצאה. הנפילה היא הסיבה לשבר, היין שנשפך סיבה לכתם. הסיבה התכליתית שונה, היא מציבה את היעד, את מה שיופיע בסוף כמניע את הדבר וסיבה לו. אני רוצה להיות רופא, זאת הסיבה לכך שאני לומד מתמטיקה. כיוון שהיעד כולל כתנאי הכרחי את ידיעת המתמטיקה, אני מניע את עצמי להשקיע בלימודה. כך ניתח אריסטו את האופן הראוי לבניית החיים: 'כל בני האדם שואפים לאושר' הוא טען [אפשר כמובן לחלוק על כך]. אם כך, בוא ונראה מה מוביל אל האושר ונחתור אליו.

לשם ראיית היעד והתכלית והעמדתם ככוח מכונן, דרוש כוח התבוננות מיוחד. כוח החורג מהכאן ומהעכשיו, המבין את העתיד להתרחש עוד בטרם היה. מחנך - סוג של מנהיג - הוא מי שניחן ביכולת לראות את התלמיד לא רק כאן ועכשיו.

סיפר לי מי שהיה תלמיד של אבא שלי בתיכון, והיום הוא אחד המומחים בעולם לתורת המשחקים המתמטית. 'הכל התחיל בשיעור תלמוד. הייתי ילד ביישן, בכל פעם שדיברתי בכיתה האוזניים שלי האדימו. פעם אחת הצבעתי ושאלתי שאלה. אבא שלך התבונן בי ואמר: 'אתה טוב במתמטיקה.' אחרי שלושה חודשים שוב הצבעתי ושאלתי. הוא התבונן בי ואמר: 'אתה טוב במתמטיקה.' החברים שלי קפצו וצעקו - 'אמרת לו את זה כבר פעם...' שם הכל התחיל.

היכולת לראות דבר מתוך דבר, דבר עתידי מתוך הווה שונה, הם המאפשרות לראות יעדים ולהעמיד אותם כסיבה תכליתית לקראת העתיד. הפרח הנץ והשקד, מסמנים את החריגה מהעכשווי. לא רק מהמטה אל הפרח, אלא גם מהפרח אל הנץ ואל הפרי. התכונה הזאת של החריגה, היא ההופכת את אהרון להיות ראוי למנהיגות. כך כותבת רחל בשירה 'נבט':

 

אֶל פְּנֵי עֲרוּגָה גָחַנְתִּי לִרְאוֹת,

אֶל פְּנֵי עֲרוּגָה בַּגָּן:

צְבָא אַחִים קְטַנִּים, נִבְטֵי אִילָנוֹת,

לֵב בּוֹטֵחַ וְשֶׁכֶם סַבְלָן.

 

עָלֹה וְעָלֹה בְּקַשְׁיוּת זַכָּה;

שְׂדֵה הַקְּרָב מִתְרַפֵּט וְנָע;

עוֹד מְעַט וְשִׁכְבַת הֶעָפָר הַדַּקָּה

תֵּרָתַע מִפְּנֵיהֶם, תִּכָּנַע.

 

מְקַדְּשֵׁי נְהָרָה בְּמַחְשָׁךְ עָגוּם,

גְבוּרַתְכֶם הַצְּנוּעָה הַזֹּאת

לַלֵּאֶה, לַכּוֹפֵר, לְדַל-אֵין-מְאוּם

נִחוּמִים בָּהּ וְצַו בָּהּ, וְאוֹת.

 

ראשית - צריך לרכון ולראות. המנהיג יודע להצמיח את הנבטים, לא לבלום אותם, לא לקטוף אותם.

שנית - הוא לא רק רואה, הוא מכיר בקושי, הוא מכיר שהם בקרב, הוא מתבונן במאבק ומייחל לניצחון הנבטים.

שלישית - למרות שהם קטנים, הוא מעמיד אותם בגדולתם, כמנחמים, כמורי דרך צו ואות.

לא די להיבחר. צריך להיות ראוי לבחירה. לכן המטה לא רק מסמן שאהרון נבחר, אלא מציין את תו האיכות שהבחירה הזאת מטילה עליו.