על עיני האחר [פרשת שלח]
הסיפור שמספרים המרגלים, מאפשר לנו התבוננות מיוחדת על המציאות. בשני
גלים הם מספרים את סיפורם, הגל השני מוסיף תובנות על הראשון:
וַיְסַפְּרוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ: בָּאנוּ אֶל
הָאָרֶץ אֲשֶׁר שְׁלַחְתָּנוּ, וְגַם זָבַת חָלָב וּדְבַשׁ הִוא, וְזֶה פִּרְיָהּ.
אֶפֶס, כִּי עַז הָעָם הַיֹּשֵׁב בָּאָרֶץ,
וְהֶעָרִים בְּצֻרוֹת גְּדֹלֹת מְאֹד, וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם.
עֲמָלֵק יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב, וְהַחִתִּי
וְהַיְבוּסִי וְהָאֱמֹרִי יוֹשֵׁב בָּהָר, וְהַכְּנַעֲנִי יוֹשֵׁב עַל הַיָּם וְעַל
יַד הַיַּרְדֵּן.
וַיַּהַס כָּלֵב אֶת הָעָם אֶל מֹשֶׁה, וַיֹּאמֶר:
עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ, כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ!
וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ:
לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם, כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ.
וַיֹּצִיאוּ דִּבַּת הָאָרֶץ אֲשֶׁר תָּרוּ
אֹתָהּ אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הָאָרֶץ אֲשֶׁר עָבַרְנוּ בָהּ לָתוּר אֹתָהּ,
אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ הִוא, וְכָל הָעָם אֲשֶׁר רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.
וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק
מִן הַנְּפִלִים, וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.[1]
המציאות, היא המציאות המתוארת על ידי המרגלים. עבור השומעים, מילות
הסיפור יוצרות את המציאות. עבור המספרים... גם. יש כמה תכונות מעניינות של הסיפור
העולות מפסוקים אלה: ראשית - הגל השני של הסיפור, מקצין ומחריף את הפן המאיים של
המציאות המתוארת, מתאים אותה לטענה שטוענים המרגלים: 'לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם'.
שנית, הסיפור השני - המועצם - משתמש בדימויים: 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ' ו 'כַּחֲגָבִים'.
לדימוי יש תכונה, הוא מנגנון הגזמה המוציא את מושאו משליטת התודעה. כוונת המספר
המשתמש בדימוי 'אֶרֶץ אֹכֶלֶת יוֹשְׁבֶיהָ', להורות כי הארץ מזיקה ליושביה. אך
התודעה - או לפחות חלק מהתודעות של השומעים - רואים את התמונה: ארץ מפלצתית הפוערת
את פיה ונוגסת ביושבים עליה. הדימוי החזותי חמור מהמסומן על ידי המילים, ומעורר
חרדה ופלצות. המשתמש בדימוי 'כַּחֲגָבִים', מתכוון שנראינו לעצמו אנשים מאוד
קטנים, אבל התמונה היא של חיות, היא מבצעת בתודעה דה - הומניזציה ושוב מעוררת אימה
ופחד. שלישית - בסיפור הראשון, בתוך קבוצת כל התושבים - 'וְגַם יְלִדֵי הָעֲנָק רָאִינוּ שָׁם'. קבוצת
הענקים היא קבוצה חלקית, אולי אפילו הקבוצה הקטנה. בסיפור השני - 'וְכָל הָעָם אֲשֶׁר
רָאִינוּ בְתוֹכָהּ אַנְשֵׁי מִדּוֹת.' הקבוצה החלקית, הופכת להיות הקבוצה הכוללת
- כולם. רביעית - 'וְשָׁם רָאִינוּ אֶת הַנְּפִילִים בְּנֵי עֲנָק מִן הַנְּפִלִים'.
הביטוי עמום. אני מפרש אותו כביטוי דינאמי, מתפתח. ראינו את הנפילים, הנפילים הם
ענקים יותר מהנפילים. הדיבור האקסטטי חרדתי מעצים את דימוייו המפחידים תוך כדי משך
הדיבור. חמישית - 'וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם'. הדובר החרדתי חורג מגבולות האפשר
של תודעתו, מתאר את עצמו בעיני האחר. מניין אתה יודע שהם רואים אותך כחגבים?
מהפחד. השפה יוצרת כאן מציאות של אימה, והתודעה מפחדת מאשר היא עצמה המציאה. בואו
ונתמקד בפן החמישי, ב'בְּעֵינֵיהֶם'. כך אמרו חכמים על הביטוי הזה:
אמר רב משרשיא:
המרגלים היו שקרנים.
נניח ש'ונהי בעינינו כחגבים' - ידעו,
אלא 'וכן היינו בעיניהם' - מהיכן ידעו?
ולא היא,
כאשר סעדו הכנענים, הם סעדו מתחת לעצים.
ראו אותם המרגלים וטיפסו על העצים כדי
להתחבא.
שמעו המרגלים את הכנענים אומרים:
ראינו אנשים הדומים לחגבים על העצים.[2]
אך על פי פשוטו של מקרא, הם לא שמעו מה אמרו יושבי הארץ. בכל זאת הם
'סיפרו', כיצד ראו אותם האחרים. יש כאן חריגה מגבולות האפשר, והיא מצטרפת לכשלי
הסיפור של המרגלים.
למרות שזאת חריגה, הרי זאת המשימה של כל איש מודיעין. להבין כיצד המציאות
נראית בעיני האחר. משימה בלתי אפשרית, ובכל זאת - הכרחית. הסופר א.מ. פורסטר, כתב
מסה מרתקת - 'אספקטים של הרומן'. הוא מונה את יסודות הרומן, ובניהם - 'אנשים'. וכך
הוא כותב:
כיוון שהנפשות הפועלות בסיפור הם בני אדם
בדרך כלל, נראה לי שנוח לקרוא על אספקט זה את השם 'אנשים'. בעלי חיים אחרים הוכנסו
גם כן, בהצלחה מוגבלת, הואיל ואנו יודעים בינתיים פחות מדי על הפסיכולוגיה שלהם.
עלול לחול שינוי, ואולי יחול, בעניין זה בעתיד... ונזכה בבעלי חיים שאינם סמלים
ולא אנשים קטנים מוסווים, אף לא דומים לשולחנות מרובעי רגליים הנעים ממקום למקום,
גם לא דומים לפיסות נייר צבעוניות ומעופפות. זוהי אחת הדרכים בהן יכול המדע להרחיב
את תחום הרומן, בנותנו לו נושא חדש. אך העזרה הזאת טרם ניתנה, ועד שהיא תבוא, נוכל
לומר שהנפשות הפועלות בסיפור הן יצורי אנוש, או מתיימרות להיות כאלה.[3]
יש שתי תובנות החשובות להתבוננות שלנו: האחת - אין בנמצא רומן שהדמות שלו
היא באמת חיה. השניה - כשסופר כותב על חיה, הוא כותב עליה כעל איש מוסווה, או
כעל... כיסא.
מיכה גודמן כתב ספר מדובר - 'מלכוד 67'. בפתיחתו של הספר ובסיומו הוא
קורא לאמץ את המסורת הבית מדרשית. הוא מצטט את הברייתא מהתלמוד:
מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותן?
מפני שנוחין ועלובין היו, ושונין דבריהן ודברי
בית שמאי.
ולא עוד
אלא שמקדימין דברי בית שמאי לדבריהן.[4]
וכך כותב מיכה על הברייתא הזאת:
בבית המדרש של בית שמאי לא היו שומעים ולא
היו משמיעים את העמדות של בית הלל. הם היו לומדים ומלמדים אך ורק את הדעות שלהם
עצמם. בבית המדרש של בית הלל, לעומת זאת, לימדו את עמדות בית הלל רק אחרי ששמעו והשמיעו
את עמדות בית שמאי. ההלכה היא כבית הלל, משום שהם לא הקשיבו רק לבית הלל. ההלכה,
כך נקבע, איננה לשיטת אלו שצודקים אלא לשיטת אלו שמקשיבים.[5]
הדברים נכונים, אך לדעתי הברייתא אומרת יותר. שניית משנת בית שמאי והקדמתה,
איננה רק הקשבה. בהקשבה אני שומר על זהותי, ומתוכה אני מאזין לדברי האחר. שניית
משנת בית שמאי והקדמתה, משמעה להיות שמאי. להיות שמאי משמע להיות טיפוס מסוים
הרואה את העולם באופן מיוחד השונה מהאופן בו רואה את העולם הטיפוס ה'היללי'. עזגד
גולד כתב על כך ספר מרתק - 'השמאים'. הקריאה של הברייתא איננה רק להקשבה, אלא
לתרגיל זהות. המרת זהותי בזהות האחר, כדי לראות - ולו לשעה - את העולם כמו שרואה
אותו האחר. המרגלים אולי הפריזו על המידה, אולי השליכו על בני הארץ מבט שהיה ביטוי
לחרדות שלהם יותר מאשר למבט של האחר. אבל הם סימנו מטרה ראויה לכל מי שרוצה להבין
מחלוקת, להבין את האחר, להבין את העולם: לעולם נסה לראות המציאות - גם - בעיני
האחר.
